עת למחות

"לכל זמן, ועת לכל חפץ תחת השמים" אמר קהלת בחכמתו (ג', א'), והמשיך לפרט את הפעולות השונות שאדם נוקט בחייו, תוך הדגשה שכל פעולה מתאימה לזמן אחר ומתן דוגמאות לפעולות הפוכות זו מזו שכל אחת מהן טובה לזמנה. ושם בפסוק ז' הביא את הצמד – "עת לחשות ועת לדבר", וכאשר אנו זוכרים כי סגולת האדם ויתרונו על-פני כל הנבראים מתבטא בכח הדיבור, אזי מבינים כמה חשוב לדעת מתי לדבר ומתי לשתוק.

שלמה המלך לא פירט לנו מתי בדיוק עלינו לדבר ומתי לשתוק, ואף חז"ל, למרות שנתנו דוגמאות אחדות, לא יכלו מטבע הדברים להקיף את כל ההתרחשויות שיכולות להתרחש בחייו של אדם. לשם כך ברא לנו ה' שכל ישר, שבאמצעותו אנו אמורים לדעת ולהבחין בין המצבים השונים המתחלפים עם העתים, ולהכריע מתי השתיקה יפה, ומתי היא אסורה.

ציבור יראי ה' ידע מאבקים רבים במשך השנים על נושאים שונים שקשורים לצביון החיים הציבוריים בישראל. אם זה פתיחת בתי קולנוע בשבת ובחול, אם זה בריכה מעורבת בירושלים, גיוס בנות, מחאה ענקית נגד האינטרנט והאייפון ועוד נושאים רבים – חלקם הנוגעים ישירות לאיום על אורחות חייו הרוחניים של הציבור וחלקם דברים שנוגעים לכלל ישראל ולפרהסיה הציבורית. רבים יצאו לרחובות ואף התעמתו עם שוטרים וישבו במעצר משום שחשוב היה להם למחות על חילול ה' שבכל פעם התבטא בצורה אחרת. לאחרונה אף שמענו על מאבק מתוקשר של הנציגות החרדית בשל הקמת "הספורטק" ברמות, מאבק אשר עיתון חרדי חשוב ייחד לו את העמוד הראשון לא פחות מאשר להסכם הגרעין עם איראן, וזאת על-אף שכלל לא בטוח שאותו "ספורטק" אכן יביא נזק לציבור החרדי או לדמותה של ירושלים.

רומסים את ערכי האנושות

לאור כל זאת, הייתי מצפה שינועו אמות הספים לנוכח אירוע התועבה בליבה של ירושלים – האירוע המכונה "מצעד הגאווה". מדובר לא רק בהרס הערכים היהודיים הבסיסיים ביותר וברמיסת קדושתה של ירושלים, כי אם על פחיתות אנושית, אשר גם האנשים היותר מהוגנים מקרב אומות העולם מבינים את חומרתה. הגמרא בחולין (צ"ב.) מביאה בשם עולא, שאחר המבול ישנם שלושה דברים שאומות העולם קיבלו על עצמם ומקפידים לשמרם, ואחד מהם הוא ש"אין כותבין כתובה לזכרים". ופירשו שם, שעל-אף שהם שטופים במשכב זכור, מכל מקום אינם נוהגים קלות ראש לכתוב כתובה ולהכריז ברשמיות על הדבר. וזהו כל מהותו של מצעד הגאווה! לרמוס את ערכי האנושות הבסיסיים ביותר מתוך גאווה, מתוך תרועת ניצחון, כביכול, כנגד בורא עולם. אין לך חילול ה' גדול מזה. ואין לך סכנה לקיום המדינה והאומה יותר ממתן לגיטימציה לאותם סוטים.

גם אנשי הימין הנלחמים על שלמות א"י וביטחונה, איך הם שותקים? הרי בדיוק על כך אמרה התורה שא"י מקיאה אותנו. מצעד זה מסכן את כולנו, רוחנית וביטחונית. איננו מדברים כאן על כפיית חוקי התורה על כל יחיד בתוך ביתו, כי אם על חלון הראווה הציבורי אותו אנו מציגים כעם ה' בפני העולם. במיוחד בתוך ירושלים עיה"ק והמקדש. זה מסכן אותנו יותר מהגרעין האירני. השחיתות המוסרית מאיימת על ישיבתנו בארץ, והדברים מפורשים בפסוקים – "כי את־כל־התועבת האל עשו אנשי־הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא־תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה ־הגוי אשר לפניכם" (ויקרא י"ח, כ"ז – כ"ח). למול אותה תועבה, למול אותה סכנה, היה מקום לצפות מציבור יראי ה' וכל מי שדואג לעתידנו בארץ הקודש שיארגן כנגד אירוע תועבה זה את "אם כל ההפגנות".

אולם תחת זאת – אנו שומעים דממה. דממה שקולה מהדהד יותר מרעידת אדמה. דווקא במקום בו יותר מתמיד היה מקום לדבר, לזעוק, להריע ולהתריע, החליט הציבור החרדי והדתי לאומי כי "עת לחשות". לטמון את הראש בחול. לאחוז את עיני עצמנו, שאם לא נתייחס, אזי הדבר אינו קיים. ואני עומד ומשתאה, ושוטח את שאלתי בפני קברניטי הדור – האם כנגד סכנת האינטרנט גם כן נוקטים בהתעלמות? האם כנגד האייפונים למיניהם היחס הוא ש"עדיף לא להעלות את זה לכותרות"? האם כנגד כל הפירצות המתחדשות ובאות על ציבור יראי ה' המדיניות היא שאם לא נצעק כנגדם, הם יעלמו מאליהם, וש"אין סיבה להכניס את הציבור החרדי והדתי לאומי לעניין הזה"? האם באמת העת היא "עת לחשות", או שמא זוהי "עת לדבר", עת להרעיד את אמות הספים?

לצערי אין לנו היום הנהגה רוחנית ופוליטית שרוצה להילחם אשמח מאד אם מישהו יענה תשובה כנה ואמיתית לשאלתי.