אוי ואבוי, ילד רע אחד העז לזעוק שהמלך ערום. למרבה הבושה, הילד הזה חובש כיפה סרוגה. לא פלא שכל חכמי המגזר מיהרו להתנצל. לא יתכן שהמלך ערום, שהרי הוא מלך.

קשה להאמין שאדם אינטלקטואלי ואובייקטיבי באמת מאמין שאין קשר בין הדעות הפוליטיות של שופטי בג"ץ לבין הפסק שלהם בענייני בתי דריינוף (ופסקים רבים אחרים). נכון, הפסקים היו מנומקים משפטית. לא פלא, שופטי בג"ץ הם משפטנים מומחים, כולם למדו להיות עורכי דין טובים, ולכן הם יודעים לנמק את פסיקותיהם הפוליטיות בנימוקים משפטיים מפולפלים. זה מה שהם למדו בפקולטה למשפטים, ואת זה הם יודעים לעשות. אבל אם תפקידו של בג"ץ הוא לייצג את הצדק, הרי שהוא מוסד מיותר לחלוטין, כי את התפקיד הזה הוא לא ממלא. אין טעם להמשך קיומו.

אבל מה? אי אפשר לומר שבבג"ץ אין צדק. זה לא יכול להיות. קוראים לו בית הדין הגבוה לצדק וזו הלא ההוכחה המוחצת שהוא שופט בצדק. לא?

בג"ץ הוא פרה קדושה. התקשורת שכנעה אותנו במשך שנים רבות שבג"ץ הוא נאור וצודק. אמנם, אומרת התקשורת, יש לו כמה פסיקות תמוהות. אבל ההסבר פשוט: לא כל אחד יכול לראות את הנאורות ואת הצדק. רק חכמים ונאורים רואים אותו.

ואם יש ילד חובש כיפה סרוגה שמעז לומר את האמת? אוי ואבוי, בושה למגזר. עלולים לחשוב שאנחנו לא נאורים. כל גדולי המגזר מיהרו לסתום לאותו ילד רע את הפה, ולהנצל מעומק הלב. אנחנו? לא נאורים? חס וחלילה. אנחנו נאמין בכל מה שנאורים מאמינים. נקבל את כל התכתיבים של האליטה הישראלית, ובלבד שידעו שאנחנו נאורים.

ואם המלך ערום? ובכן, העובדות לא מעניינות אותנו, אנחנו אנשים אינטלקטואלים.

אז אסור לבקר את בג"ץ. אסור לשאול האם הוא ממלא את תפקידו או שהוא מיותר. חס וחלילה. אנחנו אזרחים נאמנים ואוהבים את המדינה ומוסדותיה. את הבקורת שלנו נשמור לגופים אחרים כמו בית הדין הרבני (מושחתים, יימח שמם) או חברי כנסת שלא מיישרים קו עם השקפתנו הנאורה.