פרשת 'הרב' שסרח מצפת ממשיכה להכות גלים, ולהתיז פולסי דנורא לכיוונים שונים. אין מנוס אלא להמשיך ולדוש בה, למרות שכבר עסקנו בפגע זה בשבוע שעבר. בחלוף הימים מתברר ומסתבר עד כמה עמוקים הנזק החינוכי והשבר האמוני, ועד כמה רחב מעגל נפגעי ההדף מפצצה זו. באמתחתי דלהלן מספר מסרים לא-פשוטים הנראים בעיני כהכרחיים בשעת חירום תורנית-לאומית זו. אעלה איפוא את מילותיי על הכתב ביד רועדת…

לא לשקם! לפזר!

מדברים על 'שיקום הישיבה' והמשך פעולות התורה והחסד ע"י אישיות תורנית חליפית. בעיני בשר ההדיוטיות שלי אין לכך שום סיכוי. אין תקומה לקהילה בצפת ולמוסדותיה אשר נוסדו ונשלטו ביד רמה ע"י הסורח שר"י. אין לישיבה, לכולל האברכים, ולשאר המוסדות תקנה אלא שבירה. אינני מעלה זאת כאקט של ענישה, שהרי מי שמני שופט/מעניש. זו עמדה חינוכית-ריאלית כלפי כולי עלמא, אבל גם אמונתית; כפי שמסופר הסורח היה הכל-בכל-מכל-כל במוסדות ובקהילה. טביעת אצבעותיו חקוקות בכל פינה וזוית, ואין די בהכרזת "בערנו את הנגע"! "הוצאנו את המורסה"! בנפול היסוד נפל הבנין, וכלי חרס אין להם תקנה להיטהר אלא שבירה.

אינני יודע איך מפזרים קהילה, אך מוצע לתלמידים – רווקים ונשואים – לגלות למקום תורת אמת, לרוות צמאונם ולרפא שברם במימי מעיינות טהורים ומתוקים אחרים. לו חכמו ישכילו זאת ירחקו מעירם "אל תבט אחריך"; ידרימו אם מעט אם רב, וינוסו מחרבות קהילתם מזכרת עוון. חושבני כי זה הכרחי לשיקום המשפחה האומללה, אב ואם וכל הילדים.

על זו הדרך הערה נוספת בפי, כאובה אך בלתי נמנעת; ככל הידוע הסורח עמד בראש מערכת כשרות בשותפות עם רב נכבד נוסף (בשל צו איסור הפרסום שעדין תקף בעת כתיבת השורות לא ניתן לפרט). עצתי אמונה: לסגור בד"צ כשרותי זה הנשען על מקור טמא שהכשריו פיגולים! ושוב, עמדתי זו איננה ענישתית או הלכתית, אלא חינוכית, הרתעתית והפגנת 'ביעור' מקרבך כלפי כולי עלמא.

הנשים שבסיפור

לא אוכל לדלג על היבט כאוב עד מאד, וזועק לשמים! מה חלקן של הנשים שבתמונה שהיו ב'מגע טיפולי', גם אם לא ברמת גילוי עריות? האם מדובר בשוטות? אפופות? חדלות אישים? כפי שמדווח מדובר בנשים נורמטיביות, בוגרות אולפנות, חניכות מיטב המוסדות, משכילות.

אני מבין ומקבל (גם מן ההיבט ההלכתי) שהן בגדר מפותות בהליכתן שבי אחר מיסטיקה ו'כוחות', אך עדין מקום אתי למתוח בקורת על נשים המתייעצות ביחידות עם רבנים בכלל, ובעלי-סגולות בפרט, ובמיוחד הנעתרות ל'טיפולים' מיסטיים. ולמי שיש צורך נפשי בכך רק בנוכחות חברה נוספת! ולמרות בקורתי זו, אני מצטרף בלב שלם ודואב למכתב הנוקב שפרסמו חלק מן הנפגעות בו הן מטיחות את האשמה ב'רב' שסרח, ומחזק את ידיהן ולבן.

וכבר היה לעולמים (ותודה לרב שהפנה תשומת לבי לשו"ת בנין-ציון, קנד): "בא מעשה לפני אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו; באחד הכפרים… כאשר יצא האיש כדרכו למסחר בא איש אחד ממדינת פולין ובגדיו קרועים ויבקש מהאשה מקום ללון. והאשה אשר היתה צנועה ביותר רחמה עליו ונתנה לו מקום ללון וגם לאכול ולשתות. האורח לא אכל שום דבר מן החי ועשה מעשה פרישות וסיגף עצמו, כל היום ישב בחדרו וספר בידו. מדי לילה בחצות היה מתאונן על חורבן בית אלקינו… טבל במים קרים… בליל שבת אחר גמר סעודתן התינוקים ומשרתי הבית הלכו לישן, האיש הרמאי [אמר לה] שמי אליהו הנביא ואת אחי אנכי מבקש לקבץ אותם מארבע כנפות הארץ… ולא מצאתי צדקת כמותך אשר היא ראויה לצאת ממנה משיח, אך המניעה היא מצד בעלך שאינו הגון לכך. לזאת נשלחתי מן השמים… וכעת חיה תלדי בן והוא יהיה משיח בן דוד. והאשה לרוב סכלותה האמינה לו וכו' וביום הראשון טרם עלות השחר ברח הנואף. ובראותה כי שקר בפיו צעקה ובכתה במר נפשה וספרה לבעלה את כל התועבה אשר עשה הרשע הזה, ודברה על לבו הלא לא במרד ובמעל עשיתי זאת, סהדי במרומים כוונתי היתה לשם שמים". סוף דבר, המשיב, הרב יעקב עטלינגר מאלטונה, התפתל מאד ובקושי רב התירה לבעלה…

בא בשנים

בשבוע שעבר התויתי מספר קריטריונים, והעיקרי שבהם: קבלו ברכות רק מבעל-הלכה מובהק. אוסיף כאן תנאי-סף נוסף; רק מבן ששים ומעלה! אני קורא לכל רבני ישראל, אדמ"וריו ובאבותיו: החרימו בגזירת נח"ש כל מעניק ברכות/סגולות קבוע אם הוא פחות מגיל זה!