ב"שולי" הפרשה הכאובה של "הרב מהצפון" נמצאות המשפחות, גברים נשים וטף שנפלו קרבן למעשי ה"רב".

עלינו להיזהר ולהישמר מלהתקיף את הנשים שנפלו ברשתו, וכן את תלמידיו בעבר ובהווה.

תסמונת "האשה המוכה" ידועה לכל.  נשים שסבלו מאלימות מבעליהן נוטות להאשים את עצמן – הקורבן, במקום את בעליהן האלימים. תפקיד המעגל הסובב אותן לחזקן ולעודדן ולהבהיר להן פעם אחר פעם מי האשם ומי הקורבן. לקרב ולחבק בעבותות אהבה. ישנו אשם אחד בכל הפרשייה הלא נתפסת הזו, אל לנו לפרוק את זעזועינו וכאבנו על הקרבנות.

מי שהיה קרוב לאותו "מקובל א-לוהי" יודע כי לא היה ניתן לחשוד בכלום. רבנים חשובים החזיקו ממנו ושלחו אנשים אליו, הציבור בכללותו נהה אחריו. גם אם לא כולם הסכימו עם דרכו, ודאי שאף אחד לא אמר זאת בגלוי.

אני זוכר את חודש ניסן בשנה שלמדתי בישיבתו (תשס"ה). "מתקן התיקונים" הנ"ל בירך עם תלמידיו ברכת האילנות מיד לאחר הנץ בראש חודש ניסן. לא עברה דקה, וכבר המונים (!) באו לברך ברכת האילנות בעץ שהרב בירך עליו! יום יום במשך כל החודש באו המוני עמך בית ישראל, גדולים וקטנים, רבנים ותלמידי לברך על האילן הקדוש…

כעת מרגיש הציבור הגדול הזה טיפש ומרומה. תחושות אלו מופנות כלפי המעגל הפנימי, תלמידיו וקהל עדתו, שכאילו הם יצרו את עגל הזהב הזה.  האם הם אשמים? במה בדיוק? האם למאשימים האינטלגנטים זה לא היה יכול לקרות? האם להם אין חלק באחריות הקולקטיבית?

במקום לחזק את המעגל הפנימי המדמם, במקום לעודד את רוחם בשעות קשות אלו, באים ומטיפים להם מוסר: "הרב שלכם אנס. הצדיק שלכם נואף". אין ספק שפרשה זו מחייבת את כלל הציבור לחשב מסלול מחדש, אסור לטאטא את הסיפור מתחת לשטיח ולברוח מאחריות והפקת לקחים עתידיים. אך כעת, כאשר נשמות טהורות מדממות – חבקו אותם ותעודדו את רוחם. בדיני נפשות אנו עוסקים. אנא, שידיכם לא ישפכו את הדם הזה!