ראש קהילת 'אהל ארי' ברעננה, ומנכ"ל ארגון רבני 'בית הלל' לשעבר, הרב רונן נויבירט, מתייחס להחלטה של בית המשפט העליון הארה"ב להכיר בנישואים חד מיניים ומזהיר מהיום בו גם בית המשפט העליו הארץ ידון בסוגייה זו.

לדבריו: "בית המשפט העליון בארה"ב קיבל החלטה תקדימית להכיר בנישואיהם של זוגות חד מיניים. לא רחוק היום, אפילו קרוב מאוד, בו סוגיה זו תעלה לדיון על סדר היום של בית המשפט העליון בירושלים. אני כבר צופה את הסער והמהומה, הבוקה והמבולקה בשיח החברתי בישראל, בעיקר במגזר הדתי".

הרב נויבירט סבור כי חובה על הרבנים כבר לגבש עמדה בנושא: "דומני שעלינו כרבנים להתכונן ולגבש עמדה מקיפה כלפי הנושא הרגיש והכאוב הזה. הדבר הקל ביותר הוא להדוף הכל, אבל מעבר להתחמקות מהתמודדות אמיצה עם המציאות יש גם סכנה שנפסיד את הכל. אסור לנו לעשות מו"מ על ערכי התורה וההלכה, אך בד בבד אנו צריכים להיות קשובים למצוקתם ההולכת וגוברת של כ-10% מהאוכלוסייה בעלי נטיות חד מיניות".

"אסור לנו ליישר קו עם השיח המתלהם והאלים בו כל מי שלא מיישר קו עם התפיסות של העולם החופשי הוא חשוך ופרימיטיבי, אך בד בבד מצווה עלינו להרבות באמירת דברים הנשמעים ולמעט באמירת דברים שאינם נשמעים. עלינו להכיר בכך שנטייה חד מינית הינה נטייה מולדת ולא רשעה או שחיתות של האדם בעל נטייה זו. זו דעת רוב מומחי המדע וגם הרב קוק הסכים עם קביעה זו (שמונה קבצים ו' צ"ט)".

הרב נויבירט מבהיר כי "אסור לנו לדחות מקרבנו אדם בעל נטייה חד מינית. יש איסור תורה לבזותו , להשפילו או לקרוא לו בכינויי גנאי. עלינו לדון אותו לכף זכות ולנסות לקרבו לקהילה. גם אם אדם עובר על מצווה מתרי"ג מצוות, חשובה ומרכזית ככל שתהיה, אין בכך בכדי לדחות אותו מעבודת השם בשאר המצוות".

לדבריו: "המילה "תועבה" המוזכרת בהקשר של משכב זכור, אין משמעותה שחיתות וריקבון אלא תעייה כפי שפירש בר קפרא: "תועבה – תועה אתה בה". המילה תעייה משמעה – מבוכה, בלבול או הסתבכות בדרך. אנשים בעלי נטיות חד מיניות עוברים סבל רב. הם לא בחרו בנטייה זו ורבים לו היו יכולים, היו מעדיפים לחיות חיים מיניים נורמטיביים. אבל – הם לא יכולים; הם קרועים ומיוסרים. זה לא עניין של ייצר מיני – זהו בראש ובראשונה עניין של זהות".

"אסור לנו לשפוט אותם או להוקיע אותם או את משפחותיהם", אומר הרב נויבירט. "יתרה מכך, אסור לנו להפקיר את הצעירים בעלי נטיות חד מיניות לחסות המועדונים בתל אביב. יש במקומות אלו אכזריות רבה וניצול מיני. עלינו למצוא להם מקום בתוך הקהילות שלנו, להכיל את השוני, הצער והכאב. התורה אסרה משכב זכור, אך מעולם לא הגדירה אדם בעל נטייה למשכב זכור כאדם פסול ודחוי. לכל אדם יש יצרים והתמודדויות שונות. כל אחד נשלח לעולם לשליחות מסויימת ולא ניתן להקיש מאדם לחברו".

"יחד עם זאת, איננו יכולים לתת יד למיסוד קשר זוגי חד מיני כקשר משפחתי נורמטיבי ולגיטימי, כפי שכותב הרב קוק: "ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטייה הטבעית שיש לאילו בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה – אבל דבר אלהינו יקום לעולם".

הרב נויבירט מוסיף כי "יצר המין, משחר האנושות היה יצר חייתי ששימש לניצול, לפורקן ולשליטה על החלשים. תרבויות ודתות מסויימות, כגון הנצרות, שללו לחלוטין את המיניות כריאקציה לחטאי המין של האנושות. היהדות הינה הדת היחידה שהכניסה את יצר המין למסגרת של קדושה – "מקדש עמו ישראל ע"י חופה וקידושין". בניגוד לבעלי החיים שנבראו "למינם" – " וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ" האדם נברא ב"צלם אלקים" ולכן עיקר הקשר יסודו ביחסי "אישות" ולא יחסי "מין", כלומר: קשר אישי-נפשי ולא קשר מיני-גופני גרידא. היהדות פעלה לרומם את נטיית המין מנטייתה האגוצנטרית למעלתה המוסרית: "מצד קדושת המעשה וקדושת המחשבה, הפועלת לקבע קדושת הטבע והרצון ביסוד יסודו, עד לקדושת הזיווג בעצמות הטבע הטהור והקדוש, כדוגמת האדם לפני החטא…מתעדן כל הקישור הנפשי, ויחס המשפחה מתקשר בחוטי קודש קדשים, שהם חזקים ואמיצים מאד…אומץ מוסיף אומץ, חיים ממשיכים חיים, כבוד ותפארת מזהיר תפארת והדרת קודש על כל" (הרב קוק, שמונה קבצים ו' פ"ב)
בכך הפכה היהדות את השיח בנושאי המיניות משיח של זכויות לשיח של חובות ומחויבויות, כלשונו של הרמח"ל בפתיחת מסילת ישרים: "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה, לידע מה חובתו בעולמו".

"כדי לממש מסגרת זו, קיים פורמט אחד בלבד למשפחה ביהדות. בפרק א' של ספר בראשית מתוארת בריאת הזכר והנקבה בדמות אחת – האדם: "ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אתו זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א', כ"ז), ובלשון המדרש (מדרש בראשית רבה, פרשה ח', פסקה א'): "אמר רב שמואל בר נחמן בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון דו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים גב לכאן וגב לכאן.", וכדברי חז"ל: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר: זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם" (יבמות ס"ג.). לאחר הבריאה המשותפת, מפריד הקב"ה בין הזכר לנקבה (הפרדת הצלע וסגירת הבשר היתה הפרדה בין "התאומים הסיאמיים", שהרי "צלע" בלשון המקרא הינה "צד"). מרגע ההפרדה, כל אחד מהם נהיה ל"חצי אדם". לכן דווקא עם הפרדתם, מצטווים בני הזוג לשוב ולדבוק זה בזה "והיו לבשר אחד". זו הסיבה לכך שאנו מברכים בשבע הברכות בחתונה את ברכת "יוצר האדם", שהרי רק כאן נוצר אדם ממש. עד הנישואין כל אחד מבני הזוג היה רק בבחינת "חצי", מרגע הנישואין הופכים הם להיות אדם אחד ממש, לא רק שותפים, כאיש אחד בלב אחד. "אדם שלם" יכול להיווצר אך ורק מחיבור שבין איש לאשה. אדם עשוי לבחור מכל סיבה שהיא שאינו רוצה או יכול להקים משפחה, ברם לא ניתן להגדיר כל פורמט אחר כמשפחה, מאחר וזה נוגד את תכלית יצירת העולם ובריאת האדם".

"דומני שזה הקו שעלינו למתוח בין דין כבוד האדם לקדושת המשפחה. אנשים שבחרו לממש זוגיות שלא על פי דרך התורה, הבחירה בידם ומפאת המוסר, דרך ארץ וכבוד האדם עלינו להעניק להם את כל הזכויות הסוציאליות המגיעות לבני זוג על פי החוק האזרחי. ברם, אי אפשר להגדיר זאת כמשפחה. על המשפחה להישאר ערך מקודש ונצחי, אשר אין לו תחליף".

בסוף דבריו מתייחס הרב נויבירט למושג "גאווה" שנקשר לנשוא הלהטבי"ם: "בשולי הדברים ראוי להוסיף שיש עיוות בהגדרת נושא החד-מיניות כ"גאווה". היהדות מאמינה בענווה. המיניות של האדם צריכה להיות סגורה בחדרי חדרים בד' אמותיו ולא להתנוסס בדגלים ברחובות. כאמור, לא ניתן לשפוט אדם ע"פ נטייתו המינית, אבל מאידך לא ראוי שאדם ינופף בראש כל חוצות במיניותו תהא אשר תהא. הדבר היחיד בו עלינו להתגאות הוא הבית היהודי אותו משבח בלעם בפרשת השבוע – "מה טובו אהליך יעקב", בית אשר בזכותו שרדנו את כל מהמורות ההיסטוריה במשך למעלה מ 3300 שנה. זה המודל היחיד אליו אנו צריכים לשאוף, אך בד בבד אסור לנו להזניח את אלו אשר בשל נטייתם המינית לא יוכלו לעולם להקים בית כזה".

"גם לאחר כל ההסברים, בסופו של יום המציאות מורכבת וכל העוסק בסוגיה מבין את הקשיים והסיבוכים. התשובות לא תמיד מספקות, ובמובן זה עלינו להקשיב לדברי רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו על טעמה של הפרה האדומה: "חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין…אלא כך אמר הקב"ה – חוקה חקקתי, גזירה גזרתי, ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי".