איפה הרבנים כשמדובר בהלכות צער בעלי חיים?

יום קשה לי היום, כשאני נאלץ לפרסם מאמר נוקב וכואב שכזה. אולם אין בי כוח לדום למול הפשע.

כרב בישראל אני מכה על חטא חמור, עבירה מדאורייתא, שבמשך עשרות שנים, יום יום, הייתי שותף לה. אני מתוודה על כך שסטיתי מדרך התורה בשביל תאווה פחותה. כמה שזה קשה לומר את זה, אבל זו האמת, כואבת ככל שתהיה. ולוואי שתשובתי תתקבל בעיני הקב"ה.

מצוות עשה מיוחדת יש בתורה הקדושה, אשר רבותינו הראשונים מצאו לה למעלה מעשרה מקורות שונים בפסוקי התורה, והרחיבו רבות והפליגו רבות בחשיבותה. לבושתי כי רבה, מצוה חשובה זו נעלמה מעיניי, ומיום היכנסי למצוות ועד עתה לא זכיתי לקיימה כראוי ולו פעם אחת.

כוונתי היא למצוות צער בעלי חיים.

צעב"ח – מושג כה ידוע ונדוש, אך "כנגד מה שאמיתו גלויה לכל, כך ההעלם ממנו מצוי מאוד והשכחה רבה", כלשונו של הרמח"ל ב"מסילת ישרים".

רק לאחרונה נחשפתי למה שקורה מאחורי הקלעים של המזון מן החי. הדג של שבת, הבשר ביום טוב, הביצה בסיר החמין – היו כה נשגבים בעיניי, ממש קודש קדשים. הקפדתי לאכול עוף מדי שבת ויום טוב, לשם שמים, לעשות נחת רוח לבוראי. חודשים ארוכים דחיתי את שאלת מוסריות אכילתם, באמתלות שונות ומשונות.

אולם ברגע שראיתי בסרטים ובתמונות באינטרנט את המציאות האמתית בה גדלים כיום בעלי החיים, הכל קרס כמו מגדל קלפים. הבנתי מיד שאין שום קדושה ושום התעלות מסבל של הבריות. אין בזה שום נחת לקב"ה. אדרבה, יש בזה גועל וחרפה. אני מתבייש לחשוב שנגעתי בדברים אלו במשך שנים.

תעשיית המזון מן החי, כך גיליתי בשבועות האחרונים, מתבססת כולה על הזכות לאמלל, לפגוע ולנצל את בעלי החיים, בשביל רווח אנושי. מהו אותו רווח נשגב? הפרנסה של העובדים המאמללים? או שמא הטעם הערב , למשך מספר שניות, של הצרכן? ניתן להתווכח על כך. יהיו גם אחרים שיטענו בלהט כי המטרה של משק החי היא בכלל בריאותית (דבר שבוודאי אינו נכון כשמדובר על סוגי מאכלים המיוצרים מן החי, ואין בהם קמצוץ בריאות, אלא להיפך).

ואני הקטן שואל: האם זו דרך התורה? לפגוע בבעלי החיים בניגוד לרצונם?.

לאן נעלמו כל הלכות צעב"ח? מעודי לא נפגשתי בדבר אחד שתעשיית המזון נמנעת מלעשותו מסיבה של צעב"ח! האם ישנו ולוּ פסק אחד של גופי כשרות הקורא להחמיר בהלכות צעב"ח, שהנן מדאורייתא?

איך טעינו בכך, אין נסתתמה הבינה מעינינו, הרבנים, לחשוב שדרך התורה היא לצער בעלי חיים. הלא על התורה נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום"?.

פסוק זה הוא אבן היסוד של התורה. הוא אמור להיות נר לרגלנו בפסיקה הלכתית.

הגמרא במסכת סוכה (לב:) דנה בשאלת הזיהוי של "ענף עץ עבות", אותו נצטווינו ליטול בארבעת המינים. הגמרא מעלה אפשרות שכוונת הפסוק היא להרדוף –צמח רעיל ומסוכן.

דוחה הגמרא את האפשרות הזאת. "אמר אביי: 'דרכיה דרכי נועם' וליכא. רבא אמר מהכא: 'האמת והשלום אהבו'".

מה אנו רואים כאן? הגמרא דוחה את האפשרות שהתורה התכוונה להרדוף, רק בגלל שלא יתכן שהתורה, שהיא נועם ושלום ואהבה, תבקש מיהודי לקיים מצווה בצמח של רעל.

אם יש לנו ספק מהי כוונת תורתנו, תורת חיים, הנחת היסוד צריכה לפסול את האפשרות של הכאב והמוות. לאחר שנשללת האפשרות של הרדוף, נפסקת ההלכה לדורות – ליטול בחג הסוכות את ענפי הערבה.

אני קורא את הגמרא הזאת, ולא יכול שלא להיזכר בתעשיית המזון מן החי. הדברים זועקים עד שמים.

נקודת המוצא הוודאית של אביי ורבא, גדולי העולם, היא שהתורה היא "דרכי נועם". מתוך וודאות זו הם פוסקים הלכה.

הבנה זו מרעישה את מוחי. אין ספק שהיחס לבעלי החיים כיום בארץ, ובעולם בכלל, אינו יכול להחשב כ"דרכי נועם". חשמול, גדיעה, גריסה, הפרדת עגלים מאמם, הרעבה למשך שבועיים, הכאות ופציעות – פעולות המביאות למיתתם של 18 מליון עופות מדי שנה בישראל, בשום אופן אינם "נועם". לא יכול להיות שהתורה התירה אותם. זה הפך התורה.

"תעשיית המזון מן החי", או יותר נכון: "תעשיית המתת החי" כיום היא צינית להחריד. אין תיאור טוב יותר מכך. ושתי פנים לציניות זו:
הציניות הבולטת יותר היא העטיפה הורודה של כל השחור והכואב שבתעשייה. הציניות עוטפת את כל הצער העצום, הנשמע מקצה העולם ועד סופו, במעטפות יפות וזוהרות. עולם פרסום שמתוקצב במיליונים, אנשי מקצוע שמשקיעים מחשבה איך לעבוד עלינו, איך להסתיר ממנו את האמת הנוראה, הדם, הכאב, הסבל, הבכי של בעלי החיים, ולהציג לנו פרות מחויכות הרועות להנאתן; תרנגולים המפזזים בדשא אין סופי, ומטילות ביצים בשמחה.

ציניות נוספת היא יחס הדתיים כיום, לצערנו, לסוגיית צעב"ח. תעשיית המזון מן החי מבוססת לחלוטין על עיקום כל היהדות, כל התורה שבכתב ושבעל פה, ספרות הסוד והמחשבה, המוסר וההלכה. מעניקי ה"כשרות" לתעשייה זו נאלצים לסרס ולעקם, לעשות אוקימתות וחילוקים למדניים, הכל כדי לזלול בשר. בשביל לוקסוס, מותרות, יצר הרע, תאווה, או איך שלא נקרא לדבר שהתורה הקדושה כל כך סולדת ממנו.

קשה לי לומר זאת, אבל אותם המגנים בלהט על כשרות תעשיית המזון, אחרי כל מה שראינו בדבאח, זוגולובק ואדום אדום, מהפכים דברי אלוקים חיים בשביל תאווה בזויה.

המצב נורא ואיום. יהודים תמימים מבזים ומלעיגים על כל מי שנפשו הישרה סולדת מהשחתה מוסרית, מפגיעה אכזרית מבעלי החיים, ומשום כך מתנזר מאכילת בשר. כאילו הוא, החש בסבל הבריות, הוא החוטא והפושע, ואילו זולל הבשר הוא הקדוש.

אני קורא מאמרים שונים בהם חבריי הרבנים מסתייגים מ"תופעת הצמחונות", ומשפשף את העיניים: על מה ולמה כה נזעקתם? מה פשרה של הסתייגותכם מיהודים יקרים המעדיפים רחמים על בעלי החיים על פני תאוות אכילה?! מה יקרה אם כמה יהודים יפסיקו לקנות מעדני חלב ממותקים, או ימירו את השניצל השמנוני בפירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל?.

"אשרי האיש… ובמושב לצים לא ישב". עד היום חטאתי והחטאתי את הרבים, בהתעלמות מהלכות צעב"ח, בציניות כלפי "יפי הנפש שדואגים לבעלי החיים". היום אני מקבל על עצמי לעזוב זה החטא, ולא לשוב עליו לעולם. אני מקבל על עצמי להוקיר כל יהודי שמקפיד על מצווה דאורייתא של צעב"ח. במיוחד אעריך אותו כשהוא נזהר במצווה יקרה זו למרות לעג הסביבה.

התלבטתי הרבה אם לכתוב את המאמר הזה. אני תקווה שהוא יגרום אך ורק לקידוש השם, ולא להפך. בכל אופן אין לי ספק שלוּ החרשתי – היה בכך חילול השם ודאי, משום שהתעלמות מפשע, נחשבת ללקיחת חלק בו. אני ירא פן אענש על כך ששתקתי במשך שנים כלפי צעב"ח, כמו שאמרו חז"ל על אותו התנא שיוחס לו חטא חמור, "מתוך שלא מיחה" עליו.

אני קורא לכל חבריי הרבנים: התעוררו! פקחו עיניכם למציאות הנוראה המתרחשת לידכם מדי רגע! היחשפו נא לחומר הרב המצוי באינטרנט בקשר לסבלם של בעלי החיים. בררו ברצינות ובכובד ראש את הסוגיות ההלכתיות הנוגעות לחיים ומוות של בריותיו של הקב"ה. לִמדו את התורה מתוך חיפוש אחר ה"נועם ושלום" שבעומקה של תורה. הורו נא לרבים את דרך הישר ועוררו את מידת הרחמים בה נשתבחו בני ישראל בכל הדורות.

ויהי רצון שתשובתנו תתקבל אצל אבינו שבשמים, ויסור הקטרוג מעל עמו ישראל.

(הרב חיים גרינברג הוא רב קהילה במרכז תל אביב ועוסק בקירוב רחוקים)