"לימדו אותי ש'לא נעים' להתלונן, שילדה טובה לא מספרת"

יש משקל לסודות. אני יודעת, כי סחבתי אותם על הגב, בתוך הבטן, בגרון. אם הייתי צריכה לכתוב את סיפור חיי, היו חושבים שאני תסריטאית של טלנובלה. אבל זו לא טלנובלה, אלו החיים שלי. הסודות היו כל כך כבדים, עד שהגוף שלי פשוט קרס תחתם.

אנשים ראו אותי, ילדה מצטיינת, נערה ששרה על במות גדולות, אישה שמגדלת חמישה ילדים. הם לא ראו את הכלא השקוף שבתוכו חייתי, את המציאות של אלימות, עוני קשה, והתעללות.

כאב פיזי ושתיקה

הכאב הראשון שאני זוכרת הוא לא רק רגשי, הוא היה פיזי וצורב. בגיל שלוש וחצי, בדרך לגן לבד כי אמא עבדה בלילות, רצתי לכביש אחרי סנדל שנפל. רכב העיף אותי והטחול שלי התפוצץ. זו לא הייתה סתם נפילה, זו הייתה התרסקות. משם התחיל מסע של שנה בבית חולים, ראש תפור, סטרואידים, וגוף קטן שמנסה להילחם.

הכאב הראשון הוא השקט שאחרי התאונה. השקט של בית חולים, השקט של בית שהייתה בו מצוקה אמיתית והשקט הכי נורא: זה שלמדתי לכפות על עצמי.

השתיקה ככלא

לימדו אותי ש"לא נעים" להתלונן. שילדה טובה לא מספרת. אז לא סיפרתי על הידיים של סבא שלי, שבמשך שש שנים, מגיל 6 עד 12, היה מכניס אותי לחדר סגור והופך את הגוף שלי למקום זר ומחולל. לא סיפרתי על הבדידות, על הרעב, על האלכוהול של אבא, על התאונות הנוספות, או על הלילה ההוא בגיל 20, כשסם אונס שמו לי בבקבוק מים והתעוררתי למחרת בדירה נטושה, ערומה וחבולה.

במקום לדבר, שרתי. כל צליל שיצא לי מהגרון היה זעקה שלא העזתי לזעוק. השירה, שטיפחתי בשיעורים שאבא שלי היה הופך עולמות כדי לממן, הייתה האוויר שלי, הדרך היחידה להמשיך לנשום.

הגוף במלחמה

אבל כמה זמן אפשר לשיר כדי לא לצעוק? בגיל שבו הגוף היה ספוג טראומה, הוא הכריז מלחמה. לא על העולם, עליי. כאילו כל הכאבים, כל הסודות והשתיקות, התגבשו לכדי מפלצת אחת שקרעה אותי מבפנים. הרופאים נתנו לזה שמות – קרוהן, קוליטיס, פיברומיאלגיה. אני קראתי לזה בשם האמיתי: ייאוש. היו ימים שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. הרצון לחיות בשביל חמשת ילדיי היה הדבר היחיד שנלחם ברצון פשוט להיכנע.

סדק של אור

ואז, בתוך החושך הזה, אחרי שכבר התחלתי לחפש ריפוי בדרכים הוליסטיות, הגיע סדק קטן של אור. שיחת טלפון אחת, בעקבות מייל ששלחתי לבמאית ציפי רז. "בואי", היא אמרה לי, "בואי עם כל הסיפור שלך". הגעתי לסדנת מתחילים מחדש בשיטת InHeal של עמותת אמפא, ושם, בפעם הראשונה, הרשיתי לסודות הכי כבדים לצוף ולצאת החוצה.

דיברתי על ההתעללות, על האונס, על הבושה. וגיליתי דבר מדהים: כשאתה מדבר את מה שלא ניתן לדבר, אתה לא מתפרק. אתה מתחיל להתאחות. הם נגעו לי בפצעים הכי עמוקים וקיבלתי חיבוק במקום שיפוטיות.

מהצלקות לתקווה

אני עדיין חיה עם הצלקות. הן חלק ממני. אבל היום, כשאני מסתכלת במראה, אני כבר לא רואה רק את הכאב. אני רואה אישה שלמדה להפוך את הזעקה שלה לשיר, את הפצעים שלה למקור של חמלה, ואת הייאוש שלה לתקווה. אני מומחית לפטריות מרפא, עובדת עם עמותות אונקולוגיות ועוזרת לאנשים להחזיר לעצמם את החיים. אני רואה את הילדה הקטנה ההיא, ואני יכולה סוף סוף ללחוש לה: "הצלחנו. אנחנו שוות. אנחנו כאן".

==

סיפורה של שחר רחל אנקרי יוצג בהקרנת הבכורה של הסרט שדה של סליחה, ביום שישי 15.8 בסינמטק תל אביב שעה 10:00. סדנאות הטיפוח בטראומה של עמותת אמפא בשיטת אינהיל זמינות גם לחיילי מילואים וגם למחלימים ממחלות קשות ניתן ליצור קשר בטלפון 03-5008899.