מה הקשר בין מייקל אורן, משטרת ישראל, ועוד כמה רבנים בכירים שמפאת כבודם לא נזכיר את שמם? כולם מעורבים בפרשיות שבהן אנשים משקרים במודע ובאופן מביך, מתוך נסיון לא להביך את עצמם.

מייקל אורן טען השבוע שאובמה שונא אותנו. קשה לומר שהוא גילה את אמריקה. בחדרים סגורים מן הסתם כל הפוליטיקאים אומרים אותו דבר. אבל לצעוק בקול שהמלך ערום? זה לא מנומס. זה עלול להביך אותנו. מיד נחלצו כל המי ומי להכחיש. החל מכחלון (שאני מרשה לעצמי להניח שהוא קיבל הוראה מגבוה לעשות כך) ועד כל השרים הבכירים. המלך ערום? חס וחלילה.

הלילה הוצתה כנסיה בצפון. משטרת ישראל בלחץ. אולי חלילה יחשדו בה שהיא לא עושה כלום בעניין? מה עושים? עוצרים קבוצה גדולה של אנשים שהכל יודעים שהם לא עשו כלום. אבל מה אכפת לנו? מישהו ידרוש מאתנו לתת את הדין? העיקר שנוכל לפרסם שעצרנו עשרה חשודים, וכולם ידעו מיד שאנחנו בצד של הטובים. הלא ככה עשינו גם אצל אבו-חדיר. היו לנו צילומים וידענו מיד מיהם שלשת הרוצחים. אבל זה לא מספיק מפואר להודיע שעצרנו שלשה. אז עצרנו שישה והלך מצויין. למה לא? מישהו תבע אותנו אז? להפך, שיבחו אותנו שאנחנו מפארים את שמה של מדינת ישראל.

אבל המשטרה היא לא היחידה שהגיבה באופן מוזר בעקבות הצתת הכנסיה. רבנים רבים כתבו שזה נגד התורה ורוח היהדות. האמנם? מה דעתכם על הפסוקים המפורשים "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמֹתָם תַּשְׁמִידוּ"? או אולי: "כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן". או פסק הרמב"ם: "מצות עשה היא לאבד עבודת כוכבים ומשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות ונאמר כי אם כה תעשו להם וגו', ובארץ ישראל מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו".

זה מביך. זה לא נעים. אם נגיד שזה כתוב בתורה לא יתייחסו אלינו בעין יפה. אז מה עושים? מכחישים.

אגב, אין לי שום בעיה אם רב היה יוצא נגד שריפת הכנסיה בטענות אחרות כגון שאת מצוות שריפת הכנסיות צריך לקיים העם כולו ולא כל יחיד ויחיד באופן פרטי, או שאין טעם היום לעשות זאת כי ממילא המדינה תבנה מחדש את הכנסיה, או שהמצאיות היום לא מאפשרת, לצערנו ולדאבוננו, לקיים את המצוה הזאת. אבל למה לשקר ולומר שזה נגד התורה? רק כי אתה יודע שלא תצליח להסביר לעם החי היום את ההגיון שבמצוות התורה? בגלל זה נראה לך שאתה רשאי לבחור מהתורה מה מתאים לך ומה לא מתאים לך? (או לחלופין: מה מתאים לומר היום ומה לא).

נניח שכן, הלא חז"ל כבר הנחו אותנו לא לומר דבר שאינו נשמע. אבל למה לרוץ ולומר את ההפך?

אני בהחלט יכול להסכים שבמציאות של ימינו אי אפשר לקיים את המצוה הזאת. יש הרבה מכשולים. הן עובדתיים והן תודעתיים. אבל מה אנחנו עושים כדי להסיר את המכשולים האלה?

אז מה אומרים לעם? אומרים שחשוב לשמור על השלום בין הדתות. למה? כדי שהם יתנו לנו לקיים את דתנו ואנו ניתן להם לקיים את דתם. נכון בערך כמו הטענה: "הלא אתה רוצה שיאפשרו לך להוציא כסף מהחשבון שלך? נכון, אז למה אתה מונע מאחרים להוציא כסף מהחשבון שלך?

חופש הדת והאמונה

מצות האמונה בה' היא מצוה שכבר העירו עליה רבים. היכן המצוה? לא נאמר "האמן בה'" אלא "אנכי ה' אלהיך", אין כאן שום לשון צווי. ואעפ"כ זאת מצוה. המצוה היא העקרון, "אנכי ה' אלהיך". א"א לכתוב "האמן בה'". מאמין אמיתי ושלם אינו מי שאומר "אני מאמין שה' הוא אלהי האמת והוא ברא את כל הנמצאים ומשגיח וכו'". מאמין אמיתי ושלם הוא האיש האומר "ה' הוא אלהי האמת והוא ברא את כל הנמצאים ומשגיח וכו'". זאת האמת המוחלטת והברורה, זה לא אמונתי, זאת עובדה מוחלטת. וזהו פרושה של אמונה.

האומר "אני מאמין" לא אמר שום דבר על ה', הוא דבר על עצמו, אמונתו מתחילה ממנו עצמו ונמצאת בתוכו ואפשר להבין מדבריו שאני כך מאמין אך אחר מאמין באל אחר והאמונה תלויה במאמין. (והראיה – אין אדם אומר על דבר ברור אני מאמין, איש לא יאמר בצהרים אני מאמין שעכשו יום, אלא יאמר בהחלטיות עכשו יום, וכן צריכה להיות מבוררת לו מציאות ה'). המאמין האמיתי רואה את העולם כמתחיל מכך שה' בראו ואין משמעות למה שאיש זה או אחר חושב על כך, ה' הוא האלהים ולכן אני מאמין בכך. לכן מנוסחת מצות האמונה כך.

מדינות רבות נותנות חופש דת, אך תנאי בסיסי לחופש הדת הוא שהדת לא תתערב בענינים החשובים באמת. שם א"א לתת חופש. מי שאכן מאמין, לא יוכל לאפשר חופש דת. מי שרואה את ידו של ה' בכל מקום, באותה ודאות שבה הוא רואה את הקנה של הנשק שבידי הערבי שמולו, לא יוכל להסכים לתת חופש לאמונות אחרות. כשם שאי אפשר להושיב בממשלה אחת את הרב כהנא ואת אורי אבנרי, ולתת לכל אחד מהם חופש מלא לפתור את הבעיה הערבית ע"פ אמונתו.

מדוע א"כ נדמה לנו שאפשר להושיב יחד אנשים בני דתות שונות ולאפשר לכל אחד מהם לנהוג לפי אמונתו? מפני שמלכתחילה אנחנו לא מתייחסים לדת ברצינות. הדת נתפשת כעיסוק לשעות הפנאי. כדבר שאינו ממש מחייב. הדת נתפשת כצורך פסיכולוגי של האדם הפרטי. כאשר עוסקים בניהול החיים ובהנהגת מדינה, אין מקום לדת. כיון שכך, אפשר לתת חופש לבני דתות שונות. ממילא בעיקר החיים ובעיקר ההנהגה הם לא יגעו.

אמור מעתה: חופש הדת והאמונה הוא ההפך מדת ואמונה. חופש הדת והאמונה פירושו שלא באמת מאמינים.

לכן אחת המצוות החשובות בתורה היא בעור ואבוד העבודה הזרה. התורה חוזרת על המצוה הזאת במקומות רבים. התורה היא נגד חופש דת ואמונה. כי התורה היא השקפה אמתית, אמונה ודרך הנהגת מדינה, ולא ענין פסיכולוגי של האדם הפרטי לשעות הפנאי.
מדינה שנותנת חופש דת ואמונה, ברור שגם אם היא מצהירה שהיא מאמינה באלהים, היא אינה מאמינה בו באמת (וכבר הזכרנו לעיל שהאומר אני מאמין אינו מאמין באמת). לכן המדינה אינה שואלת רבנים בענינים הרציניים של החיים. איש לא יברר את דעת התורה בעניני החיים עצמם. אפשר לשאול לדעתה בענינים קטנים כמו מה לעשות במתים. העסוק במתים הוא עצם שהממשלה זורקת לנו כדי להראות שהיא נותנת לנו חופש. גם בחזיר יש עצם, ולכן גם אותו זורקים לנו. זורקים לנו רק עצמות, בענינים רציניים לא שואלים אותנו.
אבל אנחנו לא נסכים שיאמרו לנו שהתורה היא עצם. התורה היא עצם הענין.

הממשלה "נאורה", ולכן היא דוגלת בחופש הדת. לכן היא לא תכפה על המאמינים עניינים קטנים כמו חזיר. היא תכפה עליהם רק ענינים גדולים הנוגעים לעצם החיים. שם אין לדת דריסת רגל. חופש דת פירושו שהדת קובעת רק דברים פרטיים קטנים. אין לה זכות ציוץ בענינים שנוגעים לעצם החיים.
מי שמאמין, יודע שאין קשר בין עבודת ה' שלנו לבין כנסיות. הוא מבין שכאן עוסקים בשאלה מיהו באמת בעל הבית בעולם, ולא למי מתחשק להתנדנד בשביל הכיף. לכן הוא לא יסכים לחופש דת ואמונה. לכן גם התורה לא מסכימה.
יתכן שהיום אי אפשר להסביר את זה לקהל הרחב. יתכן גם שהתורה אכן מתנגדת לכך שיקום אדם פרטי וישרוף כנסיות ללא תועלת. אבל מי שחשוב לו לומר לאדם הבודד ששריפת הכנסיות אינה תפקידו, צריך גם לחשוב איך מחנכים את העם כולו ששריפת הכנסיות הוא אחד מיעדיה הממלכתיים של מדינת ישראל.

או שבעצם לא מעניין אותו מה באמת כתוב בתורה, ורק חשוב לו לחייך יפה ולהראות יפה ונחמד.