גאווה או ראווה?

ושוב סערה סביב הפלייה נגד הקהילה הגאה… – ועכשיו תור האקדמיה. אוניברסיטת בר-אילן, למי שלא בעניינים, סרבה לאפשר עריכת אירוע ציבורי בתוככי האוניברסיטה של הקהילה הלהט"בית, ולאחר זמן קצר חזרה בה. כצפוי, עם סירוב האוניברסיטה נפתחה חזית חדשה במאבק הקהילה. מצער מאוד שהתקפלות האוניברסיטה וכניעתה למכבש הלחצים היו צפויות כמו כן.

כשהסירוב מראש לא החלטי ומגובה בפסוק מפורש בתורה האוסר תועבה זאת, אלא מצטדק בצביונה הדתי של האוניברסיטה, ובמקביל מציעה האוניברסיטה לערוך יום עיון בנושאים הרלוונטים ל"קהילה הגאה"- הכניעה קרובה מתמיד.

לפני שנתיים התחלתי לכתוב את התזה שלי לתואר השני וחיפשתי הנחיות לכתיבת תזה. מצאתי הנחיות מאת אחת האוניברסיטאות בארץ. אחת ההנחיות היא שיש להימנע מכתיבה פוגענית. ומה הדוגמה? יש לכתוב "הקהילה הגאה" ולא "הקהילה ההומו-סקסואלית". וכאן הבן שואל: למה אנחנו נכנעים לתכתיבים הללו? האם איסור חמור מן התורה הוא מושא לגאווה המחייב אותי להודות בכך? מנגד, לפני זמן מה שלחתי מאמר לכתב עת מדעי של אוניברסיטה אחרת. בפתיחת המאמר כתבתי מה ברצוני לחקור בעזרת השם. הפרופסור שבדק את המאמר דרש למחוק את המילים 'בעזרת השם' כי זו לא שיחת מוסר בישיבה גבוהה…

להפסיק להתנצל

הגיע הזמן להפסיק להתקפל ולהפסיק להצטדק. אם תרצו – להפסיק להתנצל.

בתור אנשי תורה, עלינו לומר את דברינו בגאווה אמיתית, ולהכריז: התורה אסרה מעשים אלו, קראה להם תועבה וחייבה מיתה את העוברים על כך, וזאת הסיבה שאין לנו חלק ונחלה עם ארגונים הנוגדים את אמונתנו. אינני פסיכולוג, ואף איני מתיימר להציג דעה פסיכולוגית חדשנית אשר תתחרה בפסיכולוגיה הרואה בנטיות אלו דרך חיים לגיטימית (עד לא מזמן גם  הפסיכולוגיה סברה שזו מחלת נפש אך הפוליטיקה הבריאה את המחלה…). ואתם יודעים מה? אני אף לא חושש ממחסור ביילודה ואפילו לא לשלומן של הנשים הנפאליות. אני מורה ומחנך אשר מאמין שאם התורה אסרה זאת – במקום להתגאות בעבירה צריך לחפש דרכים לברוח ממנה, ובטוח שנותן התורה העניק דרכים לכך. אינני 'הומופוב' ואינני חושב שאדם עם נטיות אלו הוא אדם רע. אני חושב שרבנים ומחנכים צריכים לגלות הרבה אמפתיה ורגישות אדירה כלפי מצוקתם הנוראה של בעלי נטיות אלו.

אך אסור שאמפתיה זו תמנע מאיתנו לומר את האמירה הברורה שאין שום היתר לנהל דרך חיים זו. אם אדע על תלמיד שסובל ממשיכה לבני מינו אסייע לו לקבל טיפול ולהציל עצמו מן העבירה! איני טוען ואיני משוכנע שכולם יכולים לשנות את נטייתם המינית ולהתחתן עם בני/בנות המין השני, אך כולם מסוגלים להימנע מהעבירות הכרוכות בכך.

גישה הרואה במאוויי האדם את חרותו המוחלטת והימנעות ממימוש הפנטזיות שלו כרמיסה של זכויות הפרט, נוגדת את דעת התורה. חז"ל לימדו אותנו כי "אין הקב"ה מביא ניסיון על האדם – אלא אם יכול לעמוד בו", ואני רואה כל בעל נטייה כזו, שאינו עובר עבירה – כגיבור ואציל נפש, וזאת גאווה אמיתית. זה המסר שאנו צריכים להעביר לדור המבולבל הזה. אם נמשיך לשתוק, נגמגם או נתפשר – נפסיד בעוד קרב ובעוד קרב עד שיגיע היום (והוא לא רחוק לצערי) אשר מחנך יישב בבית הסוהר על סיוע לתלמיד להימנע מעבירות אלו!

אם תרצו ראיה לכך: עיתונאים, פרופסורים, פסיכולוגים, רבנים ומנהלי בתי ספר הזהירו אותי שלא אפרסם את המאמר תחת שמי האמיתי. נחשו אתם מה הסיבה לכך.