"אף פעם לא פסלתי את השירות בצבא – אבל חייתי בעולם אחר"

סגן ד"ר צ', בן 37, תושב בית שמש, מתאר את המסלול שעבר כחיים עם כמה פרקים שונים. את ילדותו הוא לא העביר בציבור החרדי, אך בגיל 17 “התחזק” והצטרף לישיבות חרדיות. “בחינוך הבסיסי שקיבלתי לא היה משהו נגד שירות בצבא”, הוא מספר. “אבל באותן שנים של התחזקות, הייתי מרוכז בעולם החרדי. מטבע הדברים, לא פגשתי סביבי יותר מדי אנשים שהתגייסו”.

לדבריו, לא הייתה לו התנגדות עקרונית לגיוס. “דווקא בתקופת החרדיות שלי, זה לא היה באווירה של ‘נמות ולא נתגייס’ כמו שאנחנו רואים היום, אלא יותר תחושת שליחות בעולם הרוחני. החוויה שלי מהעולם הזה הייתה פחות אנטי”.

"הבנתי שאני לא אהיה אברך כל החיים"

כבר אחרי שהתחתן ונולד לו ילד, הבין צ' שהחיים בכולל אינם מתאימים לו. החיפוש אחר מקצוע עם אידיאל חברתי ומשמעותי הוביל אותו אל עולם הרפואה. “רפואה הייתה נראית לי מקצוע שיש בו חסד ועזרה לאנשים”, הוא אומר.

הוא ניסה להתקבל למסלול הרפואה הצה"לי – אך נדחה עקב גילו. “אמרו לי שהייתי צריך לשחק על התיק החרדי – אולי היו מוותרים לי על הגיל. אבל אני טיפוס צהוב, אמרו לי לא – אז לא”.

בהמשך נבחן למסלולי שילוב חרדים, אך בחר במקום זאת בשירות אזרחי במד”א, מתוך תקווה לקדם את עצמו מקצועית.

"תמיד הייתה תחושת מבוכה: איפה היית בצבא?"

במקביל ללימודי הרפואה באוניברסיטה העברית, הלכה ונבנתה אצלו תחושת החוסר. “תמיד הייתה את השאלה הזאת – איפה שירתת? והייתי מגמגם. לא היה לי תירוץ חרדי מובהק, גם המשפחה שלי לא הייתה נגד – להיפך. יש לי אחים ששירתו, חלקם גם היום בשירות פעיל”.

במהלך השנים עזב גם את החרדיות בפועל, ואשתו חזרה בשאלה. “עברנו אינטגרציה בחברה הישראלית”, הוא מתאר. “בתוך החברה הכללית, כשלא עשית צבא – אתה מרגיש בחוץ. זה קצת כמו חרדי שיוצא לעולם ולא מכיר סדרות ילדים”.

"כשהתחילה המלחמה, הרגשתי שאני חייב לעשות משהו"

כשהתמחה ברפואה דחופה ופרצה מלחמת חרבות ברזל, הרגיש צ' שהגיע הזמן לפעול. בספטמבר 2024, במסגרת תוכנית ייחודית לגיוס גברים מעל גיל 26 (גיוס "שלב ב'"), החל את התהליך. “מאז שקיבלתי את הרישיון כבר חשבתי על זה. יש לי מזל – כרופא, הצבא באמת צריך אותי, זה לא ככה במקצועות אחרים”.

גם בבית, ההחלטה זכתה להבנה. “אשתי בהריון מתקדם, וזה לא פשוט, אבל אני מרגיש שהיא גאה בזה. היא מרגישה חלק ממה שקורה עכשיו”.

"הדור החרדי הצעיר יותר פתוח, יותר ריאלי"

כיום, כרופא הפועל בשכונה חרדית, צ' עֵד לשינויים שמתחילים לחלחל. “רואים טפטוף – דווקא מהמיינסטרים החרדי, לא מהשוליים. אני רואה חבר'ה חסידיים ממש, באים לחתום על טפסי גיוס. פעם זה היה נדיר”.

הוא לא ממהר לחזות מהפכות, אבל מבחין בגישה חדשה: “הדור הצעיר פחות לוחמני. הם מבינים שמשהו פה לא עובד. יש פה המון כישרונות רדומים, שכמו עם העלייה הרוסית – ברגע שתהיה מסה קריטית, תהיה תרומה אדירה לחברה”.

“כדי לשלב את החרדים – צריך לדעת להכיל שונות”

כשנשאל מה צריכה לעשות החברה הכללית כדי לאפשר השתלבות חרדים בצה"ל ובחברה, הוא מדגיש: “אם אנחנו רוצים שהחרדים יישארו חרדים, אבל ישתלבו – חייבים להכיל את אורח החיים שלהם, גם אם הוא שונה מאוד. אני לא עזבתי את העולם החרדי בטריקת דלת, ואני יודע שאפשר לכבד גם מה שנראה לנו מוזר”.

ומנגד, לדבריו, גם מהציבור החרדי נדרשת פתיחות: “המאפיין הכי חזק של החרדיות הוא ההתבדלות. הם צריכים לדעת קצת לצאת מה’תיבה’. גם אם חוזרים אליה – לצאת, לעשות סיבוב בחוץ. זה לא קל. גם אני, כשעזבתי את עולם הישיבות, הרגשתי שהחיים שלי נחרבו. אבל רק ככה אפשר להתקרב”.

סגן ד"ר צ' לא מתיימר להיות מומחה לחברה החרדית, אבל מביא איתו זווית ייחודית – כמי שחי בתוכה, עזב אותה, וכעת משרת את המדינה כרופא במילואים. מבחינתו, זה לא סיפור של חזרה בתשובה או בשאלה – אלא של חיבור מחדש לחברה הישראלית.