אני אור לוי, ואני אדם חופשי.

אני חי שני חיים. 491 ימים הייתי בשבי של חמאס. זה נשמע כמו מספר מהדמיון, אבל זאת הייתה המציאות שלי. 491 ימים של רעב, של פחד, של חוסר ודאות, של חוסר תקווה.

491 ימים שבהם נלחמתי בכל יום מחדש בשביל לא לאבד את האמונה. בשביל לא לוותר. בשביל להחזיק בחיים, והנה אני פה. איתכם ובזכותכם.

אני הולך לשירותים בלי לבקש רשות

אני חי שני חיים. אני יכול לספר לכם מה זה להיות רעב, רעב שאין לו סוף. מה זה להיות קשור בשלשלאות לרגליים במשך ימים, עינוי מתמשך. מה זה לחיות 50 מטר מתחת לאדמה, בלי אור יום, בלי שמיים, רק פחד מתמיד שזה ייגמר. אני יכול לנסות להסביר. אתם יכולים לנסות להבין. אבל אי אפשר באמת להבין מה עברנו שם ומה הם עדין עוברים.

מה שאני כן מבין, ומה שגם אתם מבינים, וגם מי שמקבל את ההחלטות יודע היטב זה: שמי שעדיין שם, עכשיו, בשבי, מצבו חמור יותר.

אני חצי שנה כבר כאן, אני חופשי. אני קם בבוקר, הולך לאן שאני רוצה, אוכל מתי כשאני רעב, נכנס לשירותים בלי לבקש רשות.

אבל האחים והאחות שלי עוד שם.

קשורים. רעבים. פוחדים. מחכים. למה? עד מתי? עד מתי נחכה? עד מתי הם יסבלו? ועד מתי הם יוכלו לסבול?

ובימים האלה, ימים של בלבול, של חוסר אמון, של עצירות, של פיצוצים במשא ומתן, אני רוצה לומר לכם דבר ברור: בכל פעם שהשיחות נעצרות, בכל פעם שעסקה מתפוצצת מי שמשלמים את המחיר הם החטופים.

אנחנו הרגשנו את זה, כל פעם. שוב ושוב. ובכל פעם זה היה קשה יותר. זה היה עלינו. על הגוף שלנו. על הנפש שלנו. 659 ימים עברו. די.

צריך לשים לזה סוף!

מעל 75 אחוז מהעם צועקים את זה יחד איתנו: תחזירו את כולם. את החטופים למשפחות, את החללים לקבר ישראל, ואת החיילים לבסיס בטוח. את הלוחמים והלוחמות למקום בטוח, את האזרחים לביתם, את הפליטים לחיים. את כולם – לא חלק. לא בתשלומים, לא בסלקציה, לא "מי ראוי יותר". את כולם ועכשיו.

זה לא עניין של ימין או שמאל, זה לא פוליטיקה, זה צדק, אלה ערכים, זאת אנושיות, זאת היהדות.

ביום שני ציינתי יום הולדת 35 – יום ההולדת הראשון שלי כאדם חופשי. אבל אני לא יכול באמת לחגוג כשהאחים והאחות שלי, עדיין שם.

תחזירו את כולם כדי שנוכל כולנו לחגוג שוב את החיים. בשבילם. בשבילנו. בשביל כולנו.

==

אור לוי נחטף לעזה ושוחרר בפעימה השנייה של עסקת החטופים. הדברים נאמרו בעצרת בכיכר החטופים.