יש ביקורות שאני רגיש אליהן במיוחד. כי הן משקפות קול חשוב בתוכי, שלא אוותר עליו. בשבוע שעבר כתבתי על השר עמיחי אליהו שהכריז שאנחנו בדרך להשמדת עזה והפיכתה ליהודית. רצח עם וטיהור אתני מהמקפצה. ישר עלינו. בין היתר, הזכרתי את ״זכות״ אבותיו, עם סבו שהורשע (הרבה לפני מינויו לראשון לציון) בטרור נגד מחללי שבת בניסיון לכפות מדינת הלכה ואביו ש״הפליא״ בפסקי הלכה כנגד השכרת דירות לערבים וקבלה שלהם ללימודים במכללות.

מישהו כתב לי שהסב, הרב מרדכי אליהו ז״ל, הוא בעל זכויות ולכן הדברים הם ״רעל״ מיותר. אני מקבל. אכן, יש גם זכויות לסב ואפילו לאב (בעיקר תחום המאבק בפגיעות מיניות בחברה הדתית). בני אדם הם דבר מורכב. אין ספק. אבל, אני לא חוזר בי מהביקורת החדה כלפי השר ומסימון הנתיב המשפחתי הגזעני והאלים.

מי כמוני יודע, קילומטר מחאן יונס (הבית שאנחנו עדיין עקורים ממנו) שהמציאות מורכבת. אסור להתעלם מזה, אבל מורכבות לא יכולה להיות תירוץ לבריחה מבהירות מוסרית. הזמנים הקשים שאנחנו בתוכם מחדדים את העניין. בשפתו של מרטין לותר קינג, ״יש זמנים שבהם לא ניתן לשבת על הגדר״.

תזכרו את רבי זכריה בן אבקולס

דווקא בשלושת השבועות זה מתחדד. כולנו יודעים לדקלם את הסיבה התלמודית לחורבן הבית השני: ״שנאת חינם״. אבל, גם מבלי להתייחס לאמת ההיסטורית ולעצם היציאה הקנאית המשיחית למרד חסר סיכוי מול האימפריה, בניגוד לעצת חכמי הדור, יש דעות ורמזים אחרים גם באגדות החורבן הידועות במסכת גיטין.

הסיפור הפופולרי ביותר הוא על קמצא ובר קמצא. אנחנו זוכרים את העשיר שלא היה מוכן לסלוח ולוותר על ביוש את בר קמצא, שונאו. העלבון היה כה גדול עד שבר קמצא שכנע את הרומאים שהיהודים מורדים והביא לחורבן. גם באגדה הזו (שכמובן לא קשורה לסיבות האמיתיות למרד ולחורבן, אלא למסר התלמודי- חינוכי) יש צד שאנחנו נוטים לדלג עליו בעין עממית: התלמוד מבקר את חכמי ירושלים שישבו בסעודה ולא עצרו את הלבנת הפנים ומבקר את ״ענוותנותו״ של זכריה בן אבקולס שלא עצר את המזימה של בר קמצא.

בר קמצא שכנע את הרומאים לשלוח קורבן למקדש לשלום הקיסר (מה שהיה מקובל בזמנו) אבל הטיל בו מום קטן. בניגוד לדעת החכמים (ששוב שתקו וויתרו),זכריה בן אבקולס התעקש שלא להקריב את הקורבן, גם בידיעה שהדבר יוביל להתנגשות איומה עם הרומאים.

הישיבה על הגדר היא זו שמביאה לחורבן

הנמשל בהיר: האחדות חשובה ושנאת חינם היא איומה, אבל הישיבה על הגדר וההתעקשות על נימוסים ונהלים מול מי שמנסים לחרב את הבית, היא זו שמביאה לחורבן. לא פשוט ולא קל לי לבקר באופן חריף. משפחתי ושכני האהובים הם ממצביעי גוש נתניהו בנובמבר 2022. בעיני, הם שותפים פוטנציאליים למהפך פוליטי ותיקון החברה הישראלית. אין לי בליבי עליהם, אבל יש לי על הקואליציה המסוכנת הזו.

אני בטוח שיש דרך לשמור על החיבור ובניית התשתית שתאפשר לכלל שבטי ישראל (יהודים ולא יהודים) לחיות יחדיו, בלי לוותר על הצורך בתיקון עמוק ואקוטי. כל אחד מאיתנו שמתנסה ביחסים קרובים עם בני אדם, כולל זוגיות, משפחה וקהילה, יודע שאסור להעצים ויכוחים ולהפוך אותם לנושא המרכזי והיחידי, אבל כל נסיון לטאטא אותם ולהתעלם מהם, יביא בסופו של עניין לפיצוץ. בשבעה ובשמונה באוקטובר משפחתי ואני ניצלנו אך בקושי מהאסון שיצרה ההתעלמות.

ברור שלא כל הצדק אצלי וברור שהוא גם לא כולו במחנה הפוליטי שאני מחובר אליו, אבל יש עיקר ויש תפל. ומול האש הזרה של עליונות יהודית וקידום אידיאולוגיה ופרקטיקה של השמדה, גירוש והשתלטות, חייבים להרים קול. מול הניסיון לצבוע מליוני בני אדם, כולל ילדים ונשים, כבני מוות חייבים לעמוד. מול רמיסת צלם אלוהים וקדושת החיים אנחנו מחויבים לפקוח עיניים. ולהתארגן. ולבלום. ויש למחות, גם כתיקון לחכמי ירושלים רגע לפני החורבן. שלא מחו והיו שותפים פסיביים אך מרכזיים, לפי מסכת גיטין, לחורבן הכואב.

==

אבי דבוש הוא מייסד תנועת הפריפריות, מנכ"ל קול רבני לזכויות אדם ובוגר לימודי רבנות במכון הרטמן.