את המאמר עליי לפתוח בווידוי אישי; אני אוהב את ירושלים. אני אוהב להתהלך במשעוליה, להתרפק על אבניה ולנשום את אוירה המיוחד. אני מוצא עצמי תדיר מסתובב בסמטאות העיר העתיקה, עולה ויורד את קינג ג'ורג' וצועד ללא סיבה ניכרת לעין מגיא בן הינום לכותל.

לכן, איני יכול שלא להתרגש מיום ירושלים. היום בו נכבשו כל חלקי העיר האהובה. אך מטרתי איננה להשתפך בפניכם על התרגשותי מיום ירושלים, אלא על מה שמצליח להרוס אותה. ריקוד הדגלים, שהפך מזמן לתחרות כוח הורמונאלית בין ישיבות תיכוניות, ולמוסד שידוכים שלא היה מבייש את ג'יי דייט (או את מחנה סיירים), הוא מפגן כוח לאומני שמוביל הציבור הדתי – לאומי (שאולי יהיה נכון יותר לכנותו לאומי – דתי).

ריקוד הדגלים, שעובר במכוון דרך שער שכם והרובע המוסלמי, אמור לבטא את הזיקה שלנו לירושלים ה"מאוחדת" ולהראות את בעלותנו על המקום. לצערי, המעבר דרך השכונות הערביות לא תורם לאף אחת מהמטרות הללו. הוא מהווה פלישה לתחומם האישי של עשרות אלפי התושבים המוסלמים, ויוצר התגרות לשמה. הצעדה רוויה בשנאה מתפרצת ובכעס כלפי הערבים. רגשות אלו,המלווים בשירת שירים דתיים- לאומיים (שאין בהם כשלעצמם שום בעיה) ובהם "ואינקמה נקמה אחת…", ובהריסת רכוש, תורמים לאווירת האחדות המדומה בין הצועדים. כמו כן, המעבר באזורים מסוכנים לכאורה, הופך את החוויה למרגשת יותר עבור המשתתפים, מגביר את להט הנעורים וממלא אותם אדרנלין. על כן, רוממות הרוח אותה חווים משתתפי הצעדה נובעת גם מגורמים חיצוניים הכוללים שנאת האחר וגזענות. כמובן, שהורסי הרכוש ומעורבי-הקטטות הם רק חלק קטן מהצועדים, אך כשנכנסים לאזור כל כך נפיץ בצורה כזו, אלו הטוענים שזה לא חלק אינטגראלי מהצעדה אינם אלא תמימים או מיתממים. מעשים אלו ואחרים חושפים את פרצופו האמיתי של ריקוד הדגלים – הבהרה חד משמעית לתושביה הערבים של ירושלים, שהם אינם רצויים בה.

כלפי אלו הטוענים שצעדה זו נועדה כדי "להראות שאנו בעלי הבית", עליי לשאול את השאלה המתבקשת – האם כך מתנהג בעל בית?! האם יש צורך לפלוש למרחב הביתי שלהם כדי שיזכרו שלא הם השולטים בירושלים?! אם ניקח כמשל אדם המשכיר את דירתו לאדם אחר, נבין עד כמה מגוחכת טענה זו. האם יש צורך שבעל הבית יפרוץ לדירת השוכר כדי שיזכור למי שייכת הדירה?! התושבים,זוכרים יום – יום את עובדת היותם נתונים תחת שליטה ישראלית, גם לולא היו נתונים לפיקוחם המתמיד של כוחות הביטחון נמצאים בכל פינה ברובע (אין כאן חלילה ביקורת כלפי כוחות הביטחון).

הטענה ההפוכה לכך, שגם בה נאחזים אוהדי הצעדה היא התרופפות הקשר של העם היהודי היושב בציון אל ירושלים. אך בעיה זו לא תיפתר על ידי צעדה חד שנתית ומעבר ברובע המוסלמי. חיבור אמתי יוכל להתקיים רק על ידי חינוך ארוך טווח, מה גם שאל הריקוד דגלים מגיעים כמעט אך ורק בני ובנות הציונות הדתית (ואם נהיה הגונים נודה על כך שרובם לא מגיעים בגלל הקשר העמוק לירושלים…). צביעות רבה עוטפת את הטוענים שהצעדה מחזקת את הקשר לאזור. אלו המרגישים קשר יכולים להסתובב שם כמעט בכל עת שיחפצו (מניסיון אישי), והשאר מגיעים לשם פעם אחת בשנה, ומסופקני אם בכלל שמים לב לדרך הם עושים.

הערתי האחרונה בקשר לריקוד הדגלים בפרט, וליום ירושלים בכלל, נוגעת בסוגיית אחדות ירושלים. בין אם נרצה בכך ובין אם לא, ישנם כרבע מיליון ערבים החיים בירושלים. בהנחה שהערבים לא יתנדפו מאליהם, מי שרוצה לאחד את ירושלים לא יכול להתעלם מהנתון הזה. אין צורך לציין כי צעדות למען אחדות ירושלים כגון ריקוד הדגלים לאגורמות לעזיבה המונית של ערביי ירושלים, אלא הופכת אותה למפולגת ונצית יותר.איחוד אמתי של ירושלים יצטרך לכלול גם את תושביה הלא יהודים, שאף הם חלק מהמארג האנושי המגוון, בעיר שתחובר לה יחדיו.