סינמה שו"ת פרק 18: דקלה ברקאי מגיעה לראיון כשמאחוריה רשימה מרשימה של הפקות שהפכו לתופעות תרבות.

"אני מחפשת לעשות סדרות שאני אוהבת. סדרות שאני חושבת שהן טובות ויוצרות יצירות מעניינות", מסבירה ברקאי. "זה באמת התחיל בסרוגים ובעונה השנייה פגשנו את אורי אלון המוכשר כל כך, ואז הוא סיפר לי שהוא עובד עם חבר (יהונתן אינדורסקי) על סדרה על אבא ובן שיושבים במרפסת במאה שערים. קראתי את התסריט ובשנייה הראשונה נדהמתי."

ההבחנה שהיא עושה היא מרכזית להבנת גישתה: "כשאני בוחרת פרויקט לעבוד עליו וגם לצפות בו כצופה, זה לא יהיה על מה זה אלא על האופן שבו הסיפור מסופר, שהדמויות נבנות על מי שהן ומה שהן בעולם, ופחות על כי זה יותר הדרך שהיוצר בוחר לספר את הסיפור שלו."

להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים – לחצו כאן

איך זה באמת קרה?

הדרך של ברקאי לעולם הטלוויזיה התחילה בשנות ה-90: "אני לא ילדת קולנוע במובן הקלאסי. לא ראיתי את כל הקלאסיקות כשהייתי ילדה, אבל גדלתי בשנות ה-80 וה-90 והיו הרבה סרטים שראינו אני והחברים שלי מהתיכון שוב ושוב."

"אחרי הצבא נחשפתי לעולם הפרסום וסרטי הפרסומות החדשים והייתי מכורה להם. זה היה כמעט אומנות. חשבתי שאני רוצה ללכת לקולנוע הזה של הפרסומות. זה לא קרה, אבל דרך הניסיון שלי להיכנס לעולם הפרסום הגעתי לעולם הטלוויזיה והתחלתי לעבוד באולפנים."

ברקאי מתארת את תהליך העבודה שלה עם יוצרים: "אני תמיד מבקשת לקרוא משהו. זאת אומרת לא ילך רק פגישה. יוצרים צעירים שעוד אנחנו פחות מכירים את היצירות שלהם אז הם צריכים לבוא עם פרק כתוב, עם איזשהו מתווה עונתי, לא פחות מזה."

היא מסבירה את הקושי הגובר בתעשייה: "טלוויזיה היום הרבה יותר קפדנית וברירנית. אנחנו מקליטים את הפודקאסט הזה בתקופה לא פשוטה במדינה ובעולם, וזה משפיע גם על תעשיית הקולנוע והטלוויזיה. תעשיית הטלוויזיה היום באיזו ירידה ועושים פחות סדרות ממה שעשו לפני שנתיים ושלוש."

למרות הקשיים, ברקאי גאה בכוח היצירתי הישראלי: "בישראל יש באמת יוצרים מדהימים, מצליחים, מתחילים וממשיכים, ויש פה איזה כוח יצירתי יוצא דופן. לא סתם הסדרות הישראליות הצליחו מאוד בעולם והיו אטרקטיביות לפחות עד השבעה באוקטובר."

המשיכה של משפחת שטיסל לאלמנות היא כבר מסורת – נוחעם ופנינה (גיא רז, באדיבות yes)

על השוני בין קולנוע לטלוויזיה

ברקאי מסבירה את ההבדל בין העולמות: "טלוויזיה שונה קצת. רוחב היריעה גדול יותר. הסיפור הוא לא הדבר שמוביל לפחות לא בסדרות שאני מפיקה וצופה בהן. יש סיפור שחייב להיות שם והוא מה שיקח אותנו לאורך הפרק ולאורך העונה, אבל אני חושבת שבטלוויזיה זה כבר לא הדבר המרכזי בה."

"בטלוויזיה הדמות היא מה שמחזיר אותנו לסדרה שוב ושוב. אנחנו באים כדי להיות שוב עם שולם, שוב עם נוחם, מקוגל וליבי. הן קצת נהיות המשפחה שלנו, אנחנו נהיים חלק מהתהליך של ההזדהות איתן."

כשנשאלת על חלומה, ברקאי חושפת רצון מעניין: "הייתי יוצרת איזה דרך עבודה, שוכרת איזה מקום הכי יפה והכי נעים, ופשוט מושיבה בו יוצרים כותבים. מקיימת איזה מרחב של יצירה שאנשים יכולים גם ליצור בו בשקט לעצמם וגם להיפגש ואולי לעשות שיתופי פעולה שתהיה אווירה תומכת יצירה."

ברקאי מספרת על הפרויקטים הקרובים: "אנחנו עובדים על עונה אולי אפילו עונות הבאות של קוגל. אנחנו מאוד מנסים לעבוד על עונה שנייה של איסט סייד. יש סדרה שאני עובדת שסייד קושוע כתב וכותב" – ומזכירה את הקשר המיוחד: "סייד שהוא אגב העורך גם תסריט של שטיסל. עורך תסריט ערבי עושה עריכת תסריט לסדרה על חרדים."

דקלה ברקאי, במהלך הקריירה הענפה שלה, הוכיחה שאפשר ליצור תוכן איכותי ומשמעותי מבלי להיות כבול לאג'נדות מוקדמות. הגישה שלה – להתמקד ביצירה ובדמויות ולא בהעברת מסרים – הניבה כמה מהסדרות הישראליות המשפיעות והמצליחות ביותר של העשור האחרון.