היישר מעזה עברה (או חזרה יש לומר) בסוף השבוע חטיבת הצנחנים לסוריה. לקו הקדמי. אבל הסיפור הוא הרבה יותר רחוק.

זה התחיל במכות בין הבדואים (ג'יהטדיסטים מקומיים וכאלו שהגיעו לכאן) לבין הדרוזים בהר הדרוזים (ג'בל דרוז). מאחורי המכות מסתתרת מילה אחת שפחות נוכחת והיא האמיתית – דאע"ש או באנגלית isis. אחרי המכות הגיע הירי לאחריו פצועים והרוגים. מה שהפך למלחמת כנופיות.

גם הערב אחרי הפסקת האש בין ישראל לסוריה צריך לומר בקול ברור. לישראל יש אינטרס ששמו – שלטון יציב בסוריה. ולצד זה צריך להבין: המלחמה בין הכנופיות הבדואיות והדרוזיות שם רחוקה מישראל, לפחות 80 קילומטרים.

אז למה אנחנו צריכים להיות מעורבים?

הסיפור הוא בעיקר בשליטה של הדרוזים ותומכיהם במרחב כולו ולאו דווקא בסוריה. מצד אחד א שרעא (ג'וליאני בשמו האחר) רוצה בשלטון אחיד. לשם כך ארצות הברית אישרה לו הכנסת 3,500 זרים. רובם ג'יהאדיסטים. מהצד השני הדרוזים והכורדים שרוצים בשלטון משלהם.

זאת ועוד. הסיבה המרכזית להתפרצות הדרוזים בצפון (כשחלקם עוברים לשטח סוריה), הוא רצונו של מאוופק טריף ראש העדה הדרוזית בישראל לשמש כמנהיג דרוזי אזורי.

בינתיים ישראל פועלת בקו הקדמי – הן להחזיר את הדרוזים שעברו והן כדי למנוע את מעברם לסוריה. בקו הרחוק יותר ישראל תקפה מאות מטרות של לוחמי הג'יהאד הסוריים.

עד כמה אנחנו נמצא עצמינו עמוק בשטח סוריה? כרגע זה עוד לא שם. דריכות ומוכנות יש אבל בינתיים הפסקת האש קיימת פחות או יותר. הרבה תלוי כאן במה שיעשו ישראל, ארצות הברית וטורקיה. לכולם מכנה משותף. שהשקט יחזור לסוריה.