ד"ר שמואל רוכברגר, במאמרו בסרוגים טען שהציונות הדתית סיימה את דרכה, הפכה ללאומנות צרה, ושגם החטופים כבר לא מעניינים אותה. אמנם הוא לא השתמש בביטוי המכוער 'אוכלי מוות', אך הוא האשים את הציבור הדתי במפורש בהימשכות המלחמה ותוצאותיה ההרסניות, בגלל 'השאיפה לנקמה'.

הניתוק שקיים בין טענותיו לבין המציאות והמקורות עליהם הוא מסתמך גדול מאוד, ולעיתים אף תמוה.

דמויות מופת

כאשר מדינת ישראל נמצאת במלחמה הקשה והארוכה בתולדותיה, ובמשבר בין קצוות מנוגדים בתוכה, אנחנו רואים לנגד עינינו דמויות מופת מקרב הציונות הדתית, המשלבות באופן מרהיב בין נאמנות למסורת היהודית, להתגייסות לחזית המלחמה בצורה מעוררת השתאות. כולל אנשים שהיו פטורים משירות הן מבחינת גילם והן מבחינת מצבם המשפחתי, ובוחרים להתעקש להתנדב. אמנם כל עמנו שותף למערכה החשובה הזו, מכל מגזריו, וגיוון הנופלים האחרונים מחיילי ההנדסה הקרבית יוכיח. ובכל זאת, אחוזי ההתגייסות למערך המילואים מהציבור הדתי, חורגים מחלקם באוכלוסייה, כפי שניכר לצערנו גם בכמות הלא פרופורציונלית של הנופלים מציבור זה.

אלו אנשים עדינים ורגישים, אנשי חינוך ומעש שבחרו לצאת מאיזור הנוחות שלהם לא בגלל תאוות רצח חייתית, אלא למען הצלת עמם. אני רואה את זה על תלמידיי החוזרים מעוד סבב מילואים בעזה – כמה תום, עדינות ובקשת טוב יש בהם, וזו המוטיבציה שמובילה אותם גם במלחמה.

בהחלט יש בשילוב הזה בשורה. אך לא מדובר רק בבשורה במשמעות הפילוסופית של מגדל השן האקדמי, אלא זו דרך חיים שנבחנה בשעת מעשה, בעת אשר דם עמנו נשפך כמים בשמחת תורה התשפ"ד, וגיבורים יצאו לתוך התופת ללא שום צו מחייב, מהיישוב שלומית להצלת פרי גן, ומהיישוב עתניאל להצלת תושבי בארי, ואלו רק דוגמאות קטנות מתוך מקרים רבים.

לא איכפת מהחטופים?

רוכברגר כותב ששאיפת הנקמה היא "ההסבר למוכנותו של חלקו הגדול של ציבור זה להקריב את החטופים למען ניצחון האומה". הטיעון הזה מחפיר במיוחד. האם לצביקה מור, שבנו איתן חטוף בעזה, ולהורי חטופים נוספים מפורום תקווה, לא איכפת מילדיהם? האם צריך לרדת לרמה כזו של טיעון?

האם הניצחון במלחמה לא קשור למניעת חטופים נוספים? דווקא חמלתנו ורגישותנו לחיי אזרחינו, ואפילו לתושבי עזה, היא זו שמובילה לרצון לנצח ניצחון מוחלט. לעומת שיטת הסבבים ההרסנית שהובילה ליותר הרוגים באופן חסר תוחלת, ולעידוד חטיפות שהוביל לטרגדיה בה אנו נמצאים היום.

כמו כן, החיילים הדתיים הרבים שותפים בפעולות מבצעיות רבות הכרוכות בסיכון חיים, למען הצלת החטופים וחילוץ החללים שבהם. לומר כנגד אנשים אלו שמשרתים מאות ימים במילואים במסירות אין קץ, שהם לאומנים חסרי רגש לחטופים, זו טענה שפלה, חסרת כל רגישות וחמלה, ובעיקר מנותקת מהמציאות בצורה קיצונית.

על ענווה וחמלה

רוכברגר מסתמך על ענוותנותו של משה רבנו כהוכחה לפתיחות וענווה שצריך ללכת בה. אך כפי שהראנו גם בהוכחתו מסדום, הוא מנתק את ההקשר התנ"כי, שמוכיח בדיוק את ההפך מטענתו.

אכן, משה רבנו היה העניו מכל אדם. האם זה הוביל אותו לפתיחות ליברלית כלפי החוטאים וכלפי אויביו, ולחוסר 'יהירות' וודאות כלפי אלו שלא אוחזים בתורת משה? הרי משה שובר את הלוחות לאחר חטא העגל, ומנחה להרוג את החוטאים.

הוא זה שעומד בתוקף מול פרעה, ודרך המכות מוביל לפגיעה קשה באימפריה המצרית, מוביל את המלחמה מול עוג וסיחון, יוצא למלחמת נקמה מול מדיין, ונוזף בלוחמים שהחיו את הנשים שגרמו להחטאת עם ישראל (במדבר לא). היכן פתיחותו וחמלתו של משה בפסוקים אלו? זה רק מדגיש את הבחירה הסלקטיבית של רוכברגר בפסוקים שמתאימים לאג'נדה שלו, והשמטת ההקשר הרחב המוכיח את ההפך הגמור מדבריו.

הענווה האמיתית אינה מובילה לויתור על האמת, אלא דווקא ליכולת להגן עליה מתוך תודעת שליחות הרואה לנגד עיניה את טובת העם והעולם.

משה לא יצא למלחמות מחוסר חמלה, אלא מתוך הבנה שהחמלה האמיתית מחייבת פעולה תקיפה מול הרוע שפוגע בנו. ובמקרה שלנו, נגד מבצעי הטבח המזעזע שחווינו.

כל הפוסל

רוכברגר מעלה טענה נגד "יהירות תודעתית" של הציונות הדתית, אך סיים את דבריו בהצהרה חד-משמעית על מה צריכה להיות הדתיות ה"נכונה". האם אין כאן אותה יהירות תודעתית שהוא מתלונן עליה? כאשר אדם קובע בוודאות ונחרצות מהם "ערכי הנצח" ומה צריכה להיות הבשורה האמיתית – הוא פועל בדיוק באופן אותו הוא מגנה כל כך.

כמו כן, בניגוד לקטילה המוחלטת של רוכברגר את הציונות הדתית, במאמרי לא אמרתי שאין לציונות החילונית שום משמעות, אלא שלבדה היא כבר לא יכולה להצליח. המטרה היא לא לפסול, אלא לזהות את החוסר שקיים בה כיום. אכן, גם הציבור הדתי אינו מושלם, ולכן הצבעתי על כך שצריך שיתוף פעולה בין הכוחות השונים בעם ישראל. אך הגיעה העת למעבר הדרגתי להנהגה שמבינה שהמישור האמוני הכרחי להמשך קיומנו כאן.

ובהקשר זה, תמוהה מאוד טענתו של רוכברגר ש"לאומיות היא במהותה מושג חילוני". יש בכך ניתוק מוחלט מהיסודות של זהותנו היהודית. אמנם הציונות החילונית באמת הושפעה מהלאומיות שפרחה בעולם, ולכן כאשר ירד קרנה בעולם, גם בארצנו החלו לנשב רוחות פוסט-ציוניות. אך מי שמחובר למסורת ישראל לא תולה את לאומיותו באביב העמים חלילה.

הלאומיות שלנו נטועה בברית אברהם, בהבטחת הארץ לזרעו, בחזון הנביאים ובתקווה לתיקון עולם. זה לא חיקוי של דגמים אירופיים – זו המשכיות ישירה של אלפי שנות תפילה וציפייה לשיבת ציון. לכן, בציבור המסורתי והדתי, גם בעידן פוסט-לאומי, הלאומיות היהודית בעלת החזון האוניברסלי, ממשיכה לפעם בחוזקה.

השמצה מנותקת

לסיכום, עם ישראל זקוק לכל חלקיו, ואף מגזר אינו מושלם. אך במלחמה זו בולטת עוצמתו הגדולה ומסירותו של הציבור הדתי לאומי למען עמו, הנובעת מתוך תודעה מוסרית, רגישות וחמלה, ולא מתוך נקמנות נמוכה וצמאת דם.

מקורותינו מדגישים שעלינו לפעול לתיקון עולם בהפצת טוב, אך גם בכילוי הרע ומניעת השתלטותו על העולם. ולכן משה רבנו, הצינור הראשי להבאת ערכי החמלה של התורה, גם נלחם מלחמות תקיפות נגד אויביו.

השמצת הציבור הדתי בעת הזו בטיעונים המנותקים מהמציאות, עצובה, כואבת ולעתים אף מביכה.

אם שמואל רוכברגר באמת חפץ בהכרת יסודות הגישה המוסרית של חלקים נרחבים מהציבור הדתי לאומי, בלי ליצור 'אנשי-קש' מדומיינים בהם הוא נלחם, ודרכם הוא מבזה ציבור מסור וערכי, אני מזמין אותו לשיח פתוח בפודקאסט, כדי ללבן את המחלוקת בצורה רצינית ומעמיקה.

 =======

הרב דני לביא הוא ראש מכון עולמות, ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה, ומומחה בתחום מוסר המלחמה