השבוע רץ ברשת סרטון ובו התגובות של אנשים לבשורה המיוחלת של דובר צה״ל: “כל החטופים שוחררו אין יותר ישראלים מוחזקים בעזה.”

האמת? לא הצלחתי לעצור את הדמעות.

 

ניסיתי לצאת לרגע מהכאב האישי שלנו כפרט ולדמיין את הכלל,

את עמרי מירן חובק את ילדיו.

את ראם שחגג לאחרונה יום הולדת, וכל מה שביקש היה לחבק את אביו אלקנה.

את נמרוד כהן, החייל ששרד מהטנק של עומר, מתחבק עם אימו ויקי.

את ענבר הימן הי״ד, האישה האחרונה שעדיין מוחזקת בעזה, זוכה סוף־סוף לקבורה ראויה וסגירת מעגל למשפחתה הכואבת והמיוסרת.

את אפרת מור מושיטה את החולצה הלבנה שמחכה מאז פסח תשפ"ג לבנה איתן.

את בר קופרשטיין שמגלה שאביו טל למד לדבר.

את אבינתן אור חוזר לשמוח עם אחותו אמונה בחתונה שלה המתקרבת ובאה.

המשכתי לדמיין את רגעי החיבוקים או להבדיל את רגעי שברון הלב וסגירת המעגל עברתי ממש משפחה אחר משפחה שכבר הפכו מזמן לחלק מהמשפחה שלי.

והאמת? התמכרתי לדמיון הזה.  לרגע הזה שבו העצמות רועדות מהתרגשות, כאילו הוא כבר כאן. כאילו הוא ממש קרוב.

 

ב-21 חודשים מאז שמחת תורה עברנו כעם אתגרים רבים והשגנו הישגים אדירים.

חיילים, מפקדים, ולוחמים אמיצים המחרפים נפשם יום יום יצרו עבורנו מציאות חדשה,

מכל האוייבים שבמרחב נותרנו עם אוייב אחד, שהיה הקטן מביניהם , ושגם הוא הוחלש בצורה משמעותית מאוד עד כה.

כולנו חווים טלטלה. כעם. כבני משפחות. למשפחת השכול שאנו חברים בה מתווספים מידי שבוע עוד ועוד משפחות.

 

בתוך המציאות הנוראה הזו, עלינו להיות מונחים לא רק על פי שאלות ביטחוניות, אלא גם שאלות מוסריות וערכיות. מי אנחנו? מה הסדר שלנו?

 

 

בפרשת השבוע בלק לא יוצא לקרב מול ישראל, הוא שוכר את בלעם לקלל.

אבל בלעם, דווקא כשהוא עומד מעל ההר, מביט בעם ישראל ומשהו בו משתנה.

הוא רואה את הסדר של המחנה, את האוהלים שלא פונים זה אל זה ומתוך כךנכתב הפסוק הידוע:

“מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב…”

 

בלעם ראה אחריות פנימית, צניעות, כבוד הדדי.

הוא לא ראה עם חזק צבאית הוא ראה עם עם עמוד שדרה מוסרי.

ולא, זו לא חולשה.

זו העוצמה שלנו.

 

אני כותבת את הדברים האלה מתוך כאב עמוק – כדודתו של סרן עומר נאוטרה הי״ד, גיבור ישראל, שהתגייס כחייל בודד מתוך ציונות טהורה, ונהרג בקרב מול מאות מחבלים ביום שמחת תורה כשהגן על הארץ שלנו בגופו.

עומר נפל בקרב בהגנתו על הערכים של ערבות הדדית , אותם ערכים מחייבים להחזיר את עומר לאדמת ארץ ישראל.

אז שתדעו , אין בי שום סלחנות לחמאס. אין בי פשרה מול הרוע.

אני מאמינה שצריך למוטט את חמאס מהשורש.

אבל אני גם מאמינה שיש סֵדֶר. שיש מַצְפּוּן, שיש עדיפויות נכונות.

המאבק באויבינו הוא ארוך טווח.

נידרש אליו גם מחר, גם בעוד שנה, וגם בעוד עשור. תמיד נצטרך להגן, להתמודד, ולהגיב לכל איום שיקום. אבל נושא החטופים בוער עכשיו. כל דקה גורלית.

בשבת הזו נספור 645 ימים מאז שאחינו נחטפו לעזה אין עוררין על כך שהם צריכים לחזור כבר הביתה,

ודבר נוסף שעם ישראל מאוחד לגביו, כולם צריכים לחזור יחד, אין לי בכלל את היכולת לדמיין איך אפשר לעשות סלקציה כזו.

חייבים להשיב את כולם , את כל 50 החטופים שעדיין בעזה.

ואז נוכל, בכל העוצמה, למוטט את חמאס. בלי מגבלות. בלי עכבות , מתוך עוצמה מוסרית ואחדות ובלי לסכן חיי חיילים.

אין לי צל של ספק שהקב"ה מעביר אותנו כאן שיעור ענק באמונה, ומצפה מאיתנו להתעלות מעל הטבע, וכשאנחנו ננהג מעל הטבע מידה כנגד מידה הקב"ה יזכה אותנו בגאולה כזו גם.

כי זה מי שאנחנו.

וכשאנחנו נאמנים לסֵדֶר שלנו – אנחנו לא רק מנצחים.

אנחנו גם נגאלים.

"הן עם כלביא יקום וכארי יתגבר" שבת שלום