רקע לטור ועוררות ביקורת

שלשום כתבתי כאן טור שמזכיר לנו, הציבור הדתי, שאנחנו צריכים להתכונן להקמת חברת מופת, ממלכת כהנים, בעזרת חידוש הסנהדרין, ביום מן הימים. לא ראיתי בדברים שום חידוש עקרוני, כולם יודעים שבצלאל סמוטריץ' אמר את אותו דבר בדיוק בישיבת מרכז הרב לפני ארבע שנים, אך בכל זאת הדברים עוררו ביקורת רבה.

תגובה למבקרים ופנייה לציבור הדתי

התלבטתי אם יש מה להגיב לראשי מחאת קפלן ששיתפו את הטור ברשתות בזעם קדוש של 'הנה חשפנו את התוכנית הסודית שלכם', אבל לצערי אני חושב שאין עם מי לדבר שם. גם אם יוכח מדעית שבעתיד הנראה לעין תשעים אחוז מהמדינה יהיו חסידי הרב דב לנדו, הם עדיין יחשבו שאסור לדתיים לחלום על החזרת עטרת משפט התורה לתפארתו, עליו כל יהודי מתפלל שלש פעמים ביום, כבר אלפי שנים. לכן אנסה להבהיר את הדברים לפחות עבורנו, הדתיים.

א. סגנון הכתיבה והתנצלות

ראשית, הסגנון. צורת הכתיבה הייתה שגויה ואני מצר ומתנצל על כך. לומר שעם ישראל חולם להשבת משפט התורה כפי שתבע הרב הרצוג עוד בקום המדינה, זו אמירה אחת שכל רבני ישראל מסכימים לה. אבל להתנסח בצורה לא נעימה שמשדרת ניצול של החילוניות לצורכי הדת, זה דבר אחר, מוטעה ברמת הנימוס הבסיסי. כל ישראל אחים אהובים וכולם צריכים להרגיש בנוח לחיות לפי דרכם.

ב. הדילמה המוסרית: ניצול הציונות החילונית?

השאלה המוסרית שאם הדתיים יהיו רוב והם ירצו שהתורה תהיה נוכחת יותר בחיי מדינת ישראל יוצא בעצם שהם נעזרו בציונות החילונית שבנתה את המדינה, היא שאלה כבדת משקל. לי אין תשובה שיכולה לשכנע אדם שלא מאמין בבורא עולם ובמידה כנגד מידה, אבל השאלה צריכה להישאל. אם עוד מאה שנה לממשיך של הרב לנדו יהיו 80 מנדטים, האם נאמר זו הדמוקרטיה, הרוב קובע, או שלא מוצדק להשתמש במפעל האדיר שבנו החילונים לשם הגשמת חלום היסטורי שעליו כל יהודי מתפלל שלש פעמים ביום – ואשיבה שופטייך כבראשונה?

ג. פחד מכפייה דתית והבהרת עמדת הרבנים

ההתנייה הפבלובית שמשפט התורה שווה כפייה דתית יושבת על פחד כנה ומוצדק של החילונים. גם אם הם ישתכנעו שאף רב בעולם לא מתכנן לפרוץ לחילונים הביתה ולהכריח אותם באיומים להניח תפילין, ולו כי זה רק ישניא את הדת על כולם אז מה התועלת, הם עדיין יחששו מהעתיד. לכן בכל שיח על השאיפה לסנהדרין מוכרחים להדגיש שוב ושוב שלא תהיה כפייה דתית, אין תכנון באופק לשלוח התרעה נשיאותית לפני סוף זמן קריאת שמע, והרבנים מתנגדים לכך יותר מכולם, כי זה ירחיק יהודים מאהבת התורה וזו כל מטרתו של רב בישראל, לקרב יהודים לתורה.

ד. אחדות אמיתית מול פערים: חזון חברת המופת כדבק

הכי קל לדבר על אחדות, להחביא את ההבדלים ולהיות נחמדים וחייכנים. זו קוסמטיקה, לא טיפול תרופתי. זו בריחה מהמציאות. עם ישראל נמצא היום בנקודה קריטית לעתידו. שתי קבוצות שרוצות דברים שונים מאד נמצאות בקרבות הכרעה, גלויים וסמויים, מתמשכים. מעגלי שיח עם מילים יפות לא יפתרו את הבעיה. בעולם מתוקן רבנים היו יושבים עם רדמן ושקמה ושואלים אותם מה אתם מצפים שיקרה? לו יצוייר שעוד 30 שנה הדתיים יהיו רוב מה אתם רוצים שיהיה? לדעתי האישית, הסנהדרין נועדה כדי לבנות חברת מופת שתהיה אור לגויים והחזון של חברת מופת, שדוד בן גוריון ראה בו תנאי הכרחי להישרדותה של המדינה, הוא הדבק היחידי שאפשרי בין הקבוצות השונות. אם המטרה תהיה מוסכמת, נוכל להתווכח על הדרך. אבל בשביל זה צריך להכיר בבעיה, בפער בין הרצונות, לא לטאטא אותה עם חיוכים.

ה. שאיפה לסנהדרין: מתי ואיך? אחריות הדור הנוכחי

השאיפה לסנהדרין מוסכמת על כל הרבנים, הוויכוח הוא רק מתי ואיך. כולם מסכימים שאנחנו עוד לא שם, כי צריך שרוב העם ירצה בהקמת הסנהדרין וצריך שיקומו תלמידי חכמים רחבי אופקים וגדושים בתורה שראויים לשבת בסנהדרין. אף אחד לא מתכנן להקים סנהדרין בקרוב, אבל כדי שזה יקרה צריך להתחיל להתכונן לכך, להבין את גודל השעה, את עוצמת הדור ההיסטורי שזכינו לחיות בו. אנחנו חיים בשיא ההיסטוריה, בדור שבו כל החלומות מתגשמים, כל העבר של העם היהודי היה הכנה לדור שלנו. זה מטיל עלינו אחריות גדולה, לדבוק בבירור דרך התורה בכל כוחנו ולהתאמץ להתאים אותה לניהול מדינה מודרנית, אומת הייטק נפלאה, שתהפוך להיות המקום הכי טוב בעולם וככה תתקיים נבואת ישעיה ונהרו אליו כל הגויים.

ו. יישום חזון הסנהדרין: שאלות לבירור

איך תיראה הסנהדרין? מתי היא תקום? איך היא תיישם את חזון התנ"ך כפי שראה אותו בן גוריון? כל אלו שאלות כבדות משקל שצריך ללבן אותם, בערוץ היוטיוב שלנו החאפ היומי התחלנו לעסוק בכך וככל שיתרבו העוסקים בכך הדברים יתלבנו. העיקר הוא לדעת שאנחנו מגשימים את התפילות שלנו ולא מחכים לשום דבר.

לסיכום: מאבק פנימי ודבק מאחד – חזון חברת המופת

לסיכום, אין ולא תהיה כפייה דתית. מאידך אין ולא יכול להיות ויכוח בעולם הדתי על החלום של הקמת משפט התורה, אלא רק על הזמן והדרך אליו. והכי חשוב – אם האיום הקיומי עלינו נחלש, צפויות לנו שנים ארוכות ומורכבות של מאבק פנימי, שהגרעין היסודי שלו הוא לא ימין ושמאל, לא ספרדים ואשכנזים, אלא צורת הביטוי של הקיום היהודי שלנו. אם כולנו נכיר בעובדה שיש כאן ציבור דתי גדול, שילך ויתרבה, ולא נדחיק זאת ואז נשתולל כשמישהו מזכיר לנו שגם לדתיים יש חלומות ורצונות, נוכל למצוא דבק מאחד לחברה הישראלית, כפי שהציע מייסד המדינה, להתאחד סביב החזון של חברת מופת ואז רק להתווכח על הדרך להגיע אליה. כל עתידנו תלוי בכך.