המהלך הדרמטי עליו הכריז יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן לפיו הוא מתפטר ממשרד החוץ ולא נכנס לקואליציה הבאה, הוא המעשה הנכון ביותר עבור מפלגתו.

הפופולריות של המפלגה צנחה. בבחירות לכנסת ה-18 עמדה המפלגה על 15 מנדטים, בבחירות לכנסת ה-19 "שדדה" 19 מקומות מתוך ה-31 של הליכוד, וכעת בכנסת ה-20 היא עומדת רק על 6 מנדטים.

הצניחה החופשית בכוחה לא נובעת רק מהחקירות המלוות את המפלגה, אלא בעיקר מחוסר הוודאות לגבי המצע של המפלגה ולדרך. שרי המפלגה בעד עונש מוות למחבלים, אך לא מנעו את שחרור המחבלים בעסקת שליט ובמחוות לאבו מאזן. הקדנציה הכושלת של יצחק אהרונוביץ' במשרד לבטחון פנים, בצירוף האנמיות של יאיר שמיר ועוזי לנדאו הרחיקו מצביעים מהמפלגה. קחו לדוגמה את שרת הקליטה סופה לנדבר, שבמשך שלושה ימים לא הוציאה מילה על מחאת האתיופים, כדי להבין את הניתוק שבין המפלגה ובין הציבור.

גם אם שרדה את הבחירות האלה, קדנציה נוספת אצל נתניהו הייתה מעלימה את המפלגה אל מתחת לאחוז החסימה – ממש כמו 'שינוי' של לפיד או 'הדרך השלישית' של קהלני.

אז איך פותרים את הבעיה? הולכים לאופוזיציה. במקום שבו לא צריך לקחת אחריות אלא בעיקר לבקר ולצעוק, יהיה לליברמן הרבה יותר קל לבטא את עמדותיו, ולהחזיר מצביעים שעזבו אותו לכיוון הליכוד והבית היהודי. לא מן הנמנע כי בעתיד נראה שיתוף פעולה בין ישראל ביתנו לבין מפלגה נוספת (בגוש המרכז או בגוש הימין). הרבה יותר קל לדרוש את מיטוט החמאס ומחיקת עזה כשאתה בספסלי האופוזיציה מאשר כשאתה יושב בקבינט המדיני-בטחוני.

ליברמן שסרב לממשלת 61 צרה עם החרדים בכנסת ה-19, יצטרך לראות ממשלת 61 בלעדיו בכנסת ה-20, אבל כאמור הפעם הוא בחוץ ויכול להתנהל בחופשיות ובעיקר לדבר בחופשיות.  על הדרך נוקם ליברמן בנתניהו כשהוא מותיר אותו בממשלה צרה של 61 ח"כים, בה כל אחד יכול להפיל את הממשלה בכל הצבעה נתונה וחייו של יו"ר הקואליציה הבא יהפכו לסיוט.

בעוד שנה וחצי- שנתיים, כשנתניהו יתרכך או "ייענש" מספיק מבחינת ליברמן, הוא תמיד יוכל לחזור לקואליציה, כשלא מן הנמנע שתיק החוץ יישמר עבורו בתקופה הקרובה.