מאז השבעה באוקטובר, חיי תושבי עוטף עזה נהפכו מהקצה אל הקצה. אלפי משפחות נעקרו מבתיהן, קהילות שלמות התפזרו, והחיים שפעם התנהלו בצל האיום התמידי, נפסקו כליל. וכעת, כשחלפו חודשים ארוכים, וכשנראה שנוצרה מציאות ביטחונית חדשה – הגיע הזמן לשאול: למה הם עדיין לא חזרו הביתה? למה לא מחזירים את יישובי העוטף לשגרה מלאה?

בואו נהיה כנים. במשך עשרות שנים, תושבי עוטף עזה הוכיחו חוסן בלתי נתפס. הם חיו, עבדו, גידלו ילדים ופיתחו קהילות משגשגות תחת איום יומיומי של ירי רקטות, כשזמן ההתרעה שלהם עמד על 25 שניות בלבד. עשרים וחמש שניות! מספיק בקושי כדי לרוץ לממ"ד, לחבק ילד, או סתם לעצור את הלב. והם עשו את זה. שוב ושוב. הם למדו לחיות עם זה, להתנהל בתוך זה, ואף לשגשג למרות זה.

וכעת, המצב שונה בתכלית. כתוצאה מהלחימה בעזה והמאמץ המלחמתי, איום הרקטות לטווח קצר כמעט ואינו קיים. כשאנחנו מדברים על ירי, אם בכלל, אנו מדברים על טילים ארוכי טווח שמספקים בין 15 ל-30 דקות התרעה. בואו נאמר את זה בבירור: 15 עד 30 דקות! זהו מרווח זמן עצום, אסטרונומי, פי 40 ביחס למה שהם התרגלו אליו. זו לא רק יכולת להיכנס לממ"ד – זו יכולת לשתות קפה, לארוז תיק קטן, לוודא שכולם בסדר, ואז ללכת בנחת למרחב מוגן.

אם תושבי העוטף מיומנים להתנהל תחת לחץ של שניות בודדות, קל וחומר שהם ידעו להתנהל, ואף טוב יותר, תחת התרעה של דקות ארוכות. העובדה היא שמאז פרוץ המלחמה, היקף האיומים על עוטף עזה פחת דרמטית, ובמרבית הימים, אין כלל ירי לעברם.

אז למה הגורמים האחראים, ובראשם פיקוד העורף, לא מכריזים על חזרה מלאה לשגרה? ההמתנה הזו, למרות הנתונים בשטח, היא עוול. היא מונעת מקהילות שלמות לחזור לבתיהן, לבנות מחדש את חייהן, ולהתחיל בתהליך השיקום המנטלי והפיזי. ההמתנה הזו פוגעת בכלכלה המקומית, בתיירות, בחקלאות – בלב הפועם של האזור.

הגיע הזמן לסמוך על תושבי העוטף. הם הוכיחו את עצמם בעבר ויוכיחו זאת שוב. הם לא זקוקים להגנת יתר שמעכבת את חייהם. הם זקוקים לאישור לחזור, לבנות, לחיות. הגיע הזמן להכיר במציאות המשתנה, להעניק להם את החופש והביטחון לחזור לשגרה, ולתת לעוטף עזה, אותו אזור מיוחד וחשוב כל כך למדינת ישראל, לפרוח מחדש.

=======

גיא עזרא הוא עורך משנה של אתר סרוגים ותושב עוטף עזה