לי מותר להגיד, אני נגד פונדקאות.

זה אומנם נגד הלכי הדעת שתופסים ברחוב, ונגד הקונצנזוס. גם הטענות הקבועות שעושות 'ריגשי' – אבל הם כל כך רוצים ילדים, ויש להם זכות להיות הורים וכמובן הטיעון המוחץ, אם את היית במקומם גם את היית עושה את זה.

מצטערת, אבל אני בדיוק שם, ואני לא אעשה את זה. אני נשואה כבר שמונה וחצי שנים, ועדיין, הרגע המיוחל לא מגיע. יותר מזה, יש לי את הכסף הדרוש, ואפילו פונדקאית אופציונלית- חברה מדהימה הציעה לי את עצמה! מה יותר מזה?

אבל אני לא מוכנה לעשות את זה! ואני אוהבת ילדים! כל מי שמכיר אותי יודע כמה אני אוהבת ילדים, וכל כך רוצה אותם ולא מפסיקה להגיד כמה אני רוצה אותם. אבל יש קו אדום מוסרי. אני לא מוכנה להביא ילדים לעולם בכל מחיר.

איזה מין ילדים אלו יהיו אם המסר בהבאתם לעולם הוא שהמטרה מקדשת את האמצעים? שהרחם בו הם התפתחו במשך 9 חודשים הינו ניתן לתמחור, כמו אישה העוסקת במקצוע השפל? הרי האישה הפונדקאית מוכרת את הגוף שלה בשביל מאווים של אנשים אחרים, זה שעוטפים את התהליך במילים יפות לא משנה כל כך את המהות.

ומה השלב הבא? שכירת רחמים כדי לא לאבד את הגיזרה החטובה? אומרים שבהוליווד זה כבר קורה.

אז אני אמשיך להתפלל, ולעשות כל מה שביכולתי בצורה הטבעית והרפואית. אבל לא ארצה ילדים לא במחיר של חשש ממזרות, ולא במחיר זנות