צופית גרנט, אשת הטלוויזיה והיוצרת משתפת במסע תיעודי מטלטל וחושפני אחר דדי בורדה, הצעיר שנעלם. בפוסט אישי ומרגש, גרנט חושפת את הקשיים, התסכולים והרגעים שבהם כמעט התייאשה, אך גם את הכוח הבלתי צפוי שמצאה בכלי הפשוט ביותר שלה – המצלמה.

גרנט סיפרה: "כשיצאתי למסע אחרי דדי בורדה, לא הבנתי לאן אני נכנסת. היה שלב שאמרתי בקול: 'אני לא יכולה. הסיפור הזה גדול עליי. הוא מטורף".

גרנט המשיכה: ואז זה היכה בי. הנשק היחיד שלי – הוא לא כוח. לא חקירה. לא סמכות. הוא מצלמה" גרנט מדגישה שהיא אינה שוטרת, עובדת סוציאלית או חוקרת, אלא פשוט "אישה אחת עם לב חשוף, שלקחה אמא אחת שקופה לחפש את הבן שנעלם לה". בעיניה, המצלמה אינה רק עדשה, אלא "גם עין, אבל בעיקר היא לב".

לאחר שידור שלושת הפרקים על דדי בורדה, חוותה גרנט תגובה ציבורית קשה. "יצאתי מהשידור מיואשת," היא מודה, "לא סתם מתוסכלת, מרוסקת". הרשת געשה בתגובות שנעו מזעם ועד שברון לב: "איך אתם מעזים לשדר סיפור כזה בלי סוף?!" ו-"שלושה פרקים – ואין תשובה? אין גופה? אין אמת?" היו רק חלק מהתגובות הקשות. חלק מהצופים אף רמזו כי "ברור מה קרה שם" וכי "הם יודעים ולא אומרים".

גרנט מבהירה שהצוות מעולם לא טען לרצח או הפנה אצבע מאשימה, אלא רק ניסה לפענח "מתוך בלגן אדיר של סתירות, שתיקות, לחצים ודמויות שנעלמות." הרעש הציבורי היה בלתי נסבל, וגרם לה ספקות עמוקים: "אולי טעיתי. אולי באמת היה עדיף לא לשדר."

בתוך הכאב והספקות, באותו לילה גורלי, כשגרנט כבר חשבה שהלב שלה לא יכול להתכווץ יותר – הגיעה ההודעה המפתיעה ביותר. "הטלפון שלי הבהב. נכנסה הודעה. תמונה. ובצידה משפט אחד: 'האם זה האדם שאתם מחפשים?'"

רגע זה, לדבריה, גרם לליבה לא רק להתכווץ, אלא "הוא נעצר." ההודעה הבלתי צפויה מפיחה תקווה חדשה בחיפוש אחר דדי בורדה, ומזכירה שגם ברגעי הייאוש הגדולים ביותר, פיסת מידע אחת יכולה לשנות הכול.