האופרה הישראלית תציג בקרוב את "טורנדוט", האופרה האחרונה, הגדולה והמסתורית של ג'אקומו פוצ'יני בהפקת ענק בינלאומית ובהשתתפות למעלה מ־-200 זמרים, נגנים, רקדנים ושחקנים. ההפקה היא שיתוף פעולה עם בית האופרה המלכותי קובנט גארדן בלונדון (Royal Opera House).

הבימוי של אנדריי שרבן נוצר במקור לרגל אולימפיאדת לוס אנג'לס בשנת 1984, ומאז הפך לאחד האייקוניים ביותר של "טורנדוט" ונחשב לאבן דרך בעולם האופרה.על ההפקה ינצח דן אטינגר, המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, אשר ניצח על "טורנדוט" בקובנט גארדן בשנת 2017.

במרץ 2025 חזרה ההפקה לבמת קובנט גארדן וזכתה לשבחים ולביקורות נלהבות: "הפקה תיאטרלית סוחפת, עטופה ביופי צורני בוהק וחושפת מתחתיו מערכות כוח, פחד ותקווה".

עלילת האופרה: אגדה סינית על אהבה ומסתורין

"טורנדוט", המבוססת על אגדת עם סינית בעיבודו של המחזאי האיטלקי קרלו גוצי, מתרחשת בבירת סין האגדית. טורנדוט היא נסיכה רבת עוצמה שנשבעת להינשא רק למי שיפתור שלוש חידות שהיא תחוד לו – ומי שייכשל, יוצא להורג.

נסיכים רבים מנסים ללא הצלחה, עד להגעתו של נסיך מסתורי (כלאף) שמצליח לפתור את כולן. אך במקום לדרוש את ידה, הוא מציב לה אתגר הפוך: אם תצליח לגלות את שמו עד עלות השחר – יפקיד את חייו בידיה.

חייליה של טורנדוט נשלחים לחפש אחר זהותו של הנסיך, ולוכדים את ליו, משרתת צעירה המאוהבת בכלאף.

ליו מסרבת לחשוף את שמו ובוחרת לשים קץ לחייה. לאחר מותה, כלאף מגלה לטורנדוט את שמו, במחווה של אמון ולא מתוך פחד, והיא, לראשונה, מתמסרת כל כולה לרגש האהבה.

המוזיקה והסיום הבלתי גמור של פוצ'יני

רבים רואים באריה הדרמטית של ליו את אריית הפרידה של פוצ'יני מהעולם, שעבד על האופרה במשך ארבע שנים, תוך כדי מאבק במחלת סרטן גרון שהובילה למותו בשנת 1924, לפני שהשלים את סיום האופרה.

את ההשלמה הפקיד ארטורו טוסקניני בידי המלחין פרנקו אלפאנו. בבכורה ההיסטורית בלה סקאלה עצר טוסקניני את הניצוח לאחר האריה של ליו, הניח את שרביטו ואמר: "כאן הסתיימה האופרה, כי כאן מת פוצ'יני."

עד היום ישנם בתי אופרה שבוחרים לעצור את הביצוע בנקודה זו, אך האופרה הישראלית בחרה להציג את "טורנדוט" בשלמותה, כולל הסיום שהשלים אלפאנו, כפי שבוצע מאז ברוב בתי האופרה הגדולים בעולם.

את דמותה של ליו תגלמנה לסירוגין שתי זמרות הסופרן הישראליות יעל לויטה ואלה וסילביצקי — שמופיעות יחד שוב, לאחר ששיתפו פעולה בהפקות "לה בוהם" ו"הדיאלוגים של הכרמליטיות", והפעם חולקות לראשונה תפקיד אחד.

"טורנדוט" מסמנת תפנית ביצירתו של פוצ'יני. אם ברבות מהאופרות המוקדמות שהלחין בסגנון הווריזמו — ריאליזם דרמטי שבו הדמויות נאבקות, מתאהבות ומתות על הבמה — כאן בחר בסגנון מיתי ואלגורי על מאבק בין שליטה להתמסרות ובין פחד לאהבה.

טורנדוט, ששרדה עולם גברי אלים והגיבה באותה מטבע, פוגשת בליו – דמות של חמלה שקטה – ולומדת ממנה על כוחם של רוך, הקרבה וחמלה שאינה תובעת דבר.הסיום, שלא כמקובל אצל פוצ'יני, אינו מוות אלא תנועה רגשית ואנושית לעבר פיוס וגאולה.

בימוי וכוריאוגרפיה: מסורת וחדשנות

הבימוי של שרבן מציג חזות ססגונית ומסורתית למראה: תלבושות סיניות, מסכות צבעוניות, מבני עץ מרשימים וריקודים מדויקים (כוריאוגרפיה: קייט פלאט) – אך אל תוך החזות החיצונית שזורים דימויים חריפים: שלושת השרים פינג, פאנג ופונג, שנכתבו בהשראת הקומדיה דל'ארטה, מספקים מימד קומי לכאורה, אך מתגלים כמשתתפים מלאים בריטואל האלימות והדיכוי.

המוזיקה של פוצ'יני נחשבת לאחת מפסגות יצירתו. האריה האלמותית Nessun Dorma, שביצועה זכה למעמד מיתי במיוחד בקרב טנורים, נחשבת לאחת הנודעות בתולדות האופרה.