"תשובת המשקל" למאמרו של הרב דני לביא: "כבר לא מקלט בטוח: הציונות החילונית הגיעה לסוף דרכה?", שפורסמה לאחרונה באתר "סרוגים".
השאלה המשתמעת ממאמרו של הרב לביא – שאלת משמעות קיומה של הציונות ושל המדינה היהודית – נכונה וראויה, אלא שאת הפתרון מצא המחבר בפסילה של הציבור האחר – של הציונות החילונית, שלדבריו איבדה את משמעות קיומה ואין לה שום בשורה. בתשובה זו, על דרך השלילה, מסתפק הרב לביא – כביכול האמת, המשמעות, השליחות והייעוד – מצויים כולם בציונות הדתית.
מהי אותה משמעות? מהי אותה שליחות? מהי אותה בשורה של הציונות דתית? – לכך הרב לביא איננו נותן שום תשובה ברורה. האמת היא, שלציבור הדתי-לאומי ולציונות הדתית אין שום מענה לשאלת המשמעות ולשאלת הבשורה והייעוד.
אנו נקראים אנשי הציונות הדתית-לאומית. לאומיות הרי היא במהותה מושג חילוני. ככזו היא אינה שונה משום לאומיות חילונית אחרת, מאז אביב העמים ועד עתה. בהתעטפה באצטלה דתית – הפכה לבסוף הלאומיות הדתית ללאומנות, בה הדת אינה אלא אמצעי, קרדום לחפור בו – למען הערך העליון – למען כבודה, כוחה ועוצמתה של המדינה. מגזר מתון יותר בציבור הדתי-לאומי, מתייצג בבורגנות מצליחה, השמה לה למטרה רווחה כלכלית, ושלווה רוחנית ומתעטפת אף היא – באצטלה דתית וביומרה של עם סגולה, שאין מאחוריהם דבר. אין שום בשורה, אין שום ייעוד ואין שום הבדל של ממש מכל בורגנות דשנה באירופה או בארצות הברית.
אין דומה לאומה היהודית – בסבל, ברדיפות ובניסיונות אינספור להשמידה ולכלותה מעל פני האדמה, משחר קיומה ועד ימינו אלה. כל אלה אמורים היו להביא את אותה אומה יהודית לרגישות עילאית, לרגישות שאין דומה לה, לכל סבל וצער אנושי, באשר הוא. ערכיה וגולת הכותרת של מורשתה של אומה זו היו צריכים להיות החסד, הצדקה ומעל הכל החמלה. אלא שלא כך קרה.
הלקח של ציבור דתי-לאומי זה מכל הסבל, הרדיפות וניסיונות ההשמדה אותם עבר העם היהודי הוא לא ”וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם” , אלא "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". המסקנה מן הסבל אינה הסולידריות והחמלה אלא השאיפה לנקמה. זהו ההסבר למוכנותו של חלקו הגדול של ציבור זה להקריב את החטופים למען ניצחון האומה, כבודה והכחדת כל אויביה, עד האחרון שבהם. זהו ההסבר להתעלמותו של רובו המכריע של ציבור זה מסבלם ומכיליונם של אלפים רבים של פעוטות וילדים עזתים, שלא חטאו ולא פשעו ולא בחרו להיוולד היכן שנולדו – התעלמות הנוגדת כל ערך יהודי ואנושי באשר הוא. דווקא הציונות "החילונית" שהרב לביא יוצא כנגדה, דווקא היא נותרה קשובה לאותם קולות עמוקים במסורת היהודית הקוראים לחמלה, וכפי שבא לביטוי במחויבותם הגורפת והעמוקה לגורל החטופים.
עליי לציין ולהדגיש, שבדבריי אלה איני תולה את האשמה כלל וכלל בנוער של ציבור דתי-לאומי זה. זהו נוער אידיאליסטי ומסור מאין כמוהו, הנכון להקריב את הקרבנות הכבדים ביותר למען מה שהוא רואה כמטרות נעלות. הבעיה היא במטרות הנעלות ובאידיאלים שאליו מתחנך נוער זה. מכאן שהטרוניה שלי היא כנגד מנהיגיו הרוחניים של נוער נפלא זה, שהם הם הנושאים באחריות המלאה לשוקת השבורה, שאליו הגיע הציבור הדתי-לאומי כולו ולאבדן דרכו.
המנהיג הרוחני הגדול של היהדות ההיסטורית וגדול הנביאים היה משה רבינו, שהתאפיין רק בתכונה אחת – "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד – מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". לעומת זאת החינוך הדתי-לאומי, מחנך את תלמידיו ליהירות תודעתית, כביכול האמת השלמה בהישג ידיו, אם רק יפקח את עיניו ויגלגל אותן השמימה. לכן אין בציבור זה ובתלמידיו שום פתיחות מתוך ענווה, אין סקרנות ערכית של ממש. אין צניעות תודעתית, אין התייסרות. אין שום תהיה. אין שום ספקנות שהיא יסודה של כל אמונה בעלת משמעות. אין שום חתירה אמיתית – באמת ובתמים – אחר איזושהי אמת אלוהית גדולה, שלעולם לא ניתנת להשגה מלאה. נותרה רק אותה יהירות תודעתית, עליה דיברתי, שאין מאחוריה אלא לאומנות חילונית באצטלה דתית או בורגנות המתעטפת באותה אצטלה דתית עצמה.
לכן לא פלא שאין למצא בציבור הדתי-לאומי, לעולם, אף פעם, אף לא שמץ של ניסיון לחשבון נפש ולביקורת עצמית ערכית אמיתית – לא בעבר וגם לא כעת – לנוכח המשבר העמוק שאליו מוביל הציבור הדתי לאומי ומנהיגיו הרוחניים והפוליטיים, את החברה הישראלית ואת מדינת ישראל במלחמה בעזה ועוד לפניה בשיאה של ההפיכה המשטרית. פניתי אז, בתחילת 2023, כאן ב"סרוגים", למנהיגי הציונות הדתית וקראתי להידברות עם אחיהם, שמרגישים שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם כשהמשטר הדמוקרטי, ציפור נפשם, נמצא לתחושתם תחת איום קיומי. נעניתי בכתף קרה ובזלזול מוחלט – שוב מכוחה של אותה יהירות תודעתית ושכנוע של הציבור הדתי-לאומי, שהאמת המוחלטת בידיו.
תופעת הדתל"שים גוברת, והיא רק תלך ותגבר. המדובר במיטב האנשים, שיש בהם יושרה פנימית עמוקה, שהם אף אינם מודעים לה. הם חשים בעומק ליבם שאין בשורה אמיתית בעולם הרוחני שאליו חונכו, ושאין בעולם זה שום כנות, שום ענווה, שום סקרנות, שום פתיחות ושום חתירה של ממש אחר איזושהי אמת גדולה. אין במוסדותיו של ציבור זה שום ניסיון לחפש תשובות ואף לא לנסח את השאלות אשר מציקות לאותם דתל"שים, ושפעמים רבות הם אף אינם מודעים להן. ציבור זה אינו רואה סביבו שום מורה דרך שיש לו שמץ של יומרה לבשורה בעלת משמעות רוחנית אמיתית כלשהי. מתוך כך בוחרים הדתל"שים – בכנות ובאומץ לב לפרוש מליבה של הציונות הדתית, תוך שהם נאלצים לשאת עימם אות קלון, רגשי נחיתות ותחושות אשמה, שאין להם שום הצדקה.
אסיים בדוגמה: שערו בנפשכם שהמלחמה בעזה הייתה מתנהלת אופרטיבית בדיוק כפי שהתנהלה עד עתה, בהבדל אחד: לאורך כל השנה וחצי האחרונה היה נשמע ברקע קול רם וברור, קול המתגלגל עוד ממעמד הר סיני – קול הקורא לחמלה על אותם אלפים רבים של ילדים עזתיים הרעבים, חולים ומתים באלפיהם בעליבות ובייסורים. ושערו בנפשכם שקול זה היה דווקא קולו של הציבור הדתי-לאומי. אותו ציבור המתגייס בהמוניו ומוסר את נפשו להגנת העם והארץ, היה אותו ציבור שנותר נאמן לקריאת החסד, הצדקה והחמלה כבשורתה של היהדות, שאין דומה לה בתודעת הסבל והיגון. חישבו איזה קידוש שם שמים עצום קול שכזה היה מעורר בארץ ואף מעבר לה. הרי העולם כולו היה עומד נפעם איך עם יהודי, שחווה פוגרום מחריד בשבעה באוקטובר, ובכל זאת מצליח למצא בקרבו את תעצומות הנפש לקרא לחמלה ולהקלה על ילדיו ופעוטיו של גדולי אויביו. ומאין שואב אותו עם יהודי את אותן תעצומות נפש? מאותה דת יהודית קמאית – דתו של אברהם אבינו, שחס אף על רשעי סדום ויצא למענם אף כנגד אלוהים בעצמו. היש קידוש שם שמים גדול מזה? וזו רק דוגמה.
אך המציאות הפוכה לחלוטין: הציבור הדתי-לאומי ומנהיגיו הם אלה הנושאים כרגע באחריות הבלעדית והמלאה להמשך הלחימה בעזה, שהשלכותיה האנושיות מזעזעות את מצפונו של העולם כולו. עולם זה עומד תמיה ומשתומם לאיזה שפל הגיעה אומה זו – אומה שעברה שואה נוראה, וכעת ראשיה, שריה ויועציה מואשמים, בטיהור אתני ובהשמדת עם.
זוהי קריאת השכמה. זוהי קריאה לחשבון נפש. הגיעה העת לציונות אחרת – ציונות בה המדינה, האדמה, הארץ – אינם אלא אמצעי, אמצעי חשוב אמנם, אך רק אמצעי – למימוש חזונם של הרב קוק האב ושל אחד העם. חזונם היה חזון של ציונות רוחנית שהיא אור לגויים. חזון של מדינה שהיא מגדלור מוסרי. חזון של עם יהודי המקדש שם שמים בארץ ובעולם כולו בהגשמת ערכי הנצח של החסד, הצדקה והחמלה.
