האמת צריכה להיאמר, קביעת יום האבל הלאומי על חללי מערכות ישראל בערבו של יום העצמאות היא מעשה אנטי-יהודי ופעולה לא אנושית נגד המשפחות השכולות.

חובה על עם ישראל להקדיש יום אחד בשנה לזכר בניו-גיבוריו שמסרו נפשם על קדושת העם והארץ, אך אסור כי יום זה יהיה כל כך סמוך ליום העצמאות. ההסבר האפולוגטי לפיו רק בגלל המחיר של 'יום הזכרון' אפשר לזכות ל'יום העצמאות' לא נובע ממקור יהודי אלא מתוך מחשבת העבודה הזרה שגם במאה ה-21 רוחה מסתבר עדיין שורה בארץ.

היהדות מדריכה אותנו להפריד ככל שניתן בין מוות לחיים, כל הלכות טומאה וטהרה מדריכות את היהודי כי מי שנפגש עם המוות מנוע מלהתקרב אל הקודש. ובשאלה של סדרי עדיפויות "מעבירין (מזיזין) את המת מלפני הכלה, מפני שכבוד החיים קודם לכבוד המתים". האבלים אינם משתתפים בשמחות ומאידך, בשמחות מתעלמים מהאבל.

"במותם ציוו לנו את החיים" הוא אולי משפט ספרותי מרגש של חיים נחמן ביאליק, אבל הוא ההפך מההלכה היהודית האומרת כי "אין שטר (קנין) לאחר מיתה". רק מי שחי – יכול לפעול ולצוות ומי שנפטר כבר איננו.

לא עוברים מאבל לשמחה בלחיצת כפתור

ומעבר למישור האמוני, יש כאן מעשה לא מוסרי נגד המשפחות השכולות. עבור אותם בנים, אחים, רעיות והורים העולם נחרב מאותו יום בו הגיעה הבשורה הקשה על מות יקיריהן, אבל ביום הזכרון, גם הפצעים שהגלידו נפתחים מחדש. מספיק לראות את פניהם בזמן הצפירה, התפילות או הטקסים כדי להבין שעבורם ביום זה – הכל מתעורר.

האם מישהו חושב שאב שכול יכול "בלחיצת כפתור" לעבור מהאבל של יום הזכרון ל"חגיגות" של יום העצמאות? כמה חוסר התחשבות יש במי שחותך במשך יום שלם בבשר החי, ומצפה כי בתוך הדקות הכל יבריא והאבלים יוכלו לצאת למופעי הרחוב בחוצות הערים? מספיק לשבת ביום הזכרון כמה דקות עם אם שכולה או עם יתומים כדי להבין שבימים הקרובים כבר אי אפשר יותר לשמוח.

ההלכה היהודית מרחיקה ככל שניתן בין ימי אבל לימי שמחה, עד כדי כך, שבהלכה ישנו איסור לערוך הספדים שלושים יום לפני הרגל, כדברי האמורא שמואל: "לפי שאין המת משתכח מן הלב שלשים יום". את ימי הזכרון היהודים – עשרה בטבת י"ז בתמוז ובעיקר תשעה באב קבעו במרחק גדול מהחגים, כדי לא לערב את העצב בשמחה.

כדאי הוא שמדינת ישראל תזיז את יום הזכרון לבניה-בוניה ותרחיק אותו מיום השמחה וההודאה של ה' באייר, בשביל המוסר, בשביל היהדות, בשביל המשפחות השכולות.