הרבנים כתבו כי "רשעי עולם שקמו עלינו לבלענו שואבים כוח, עקשנות והשראה מאמונתם הכוזבת שהם נאבקים על כבוד המקום המקודש להם…צורת מסגדם"- הרבנים לא הזכירו שהערבים מתפללים במסגד אל אקצה שהוא הכיפה השחורה ומפנים את אחוריהם לכיפת הזהב היא מקום המקדש, כלומר גם לשיטתם אין מקום המקדש קדוש ומכאן שכל מלחמתם על כיפת הזהב אינה אלא שקרית אף לדבריהם.

הרבנים הזכירו את אזהרת הכניסה של מרן הרב קוק זצ"ל לפני כל חג ומועד- אך לא הזכירו שבתקופתו המצב היה שונה מכמה פנים: 1.בזמנו היו שטענו שהלכה כראב"ד שהקדושה בטלה ולכן היו שנכנסו אף למקום המקדש (עיין אגרות ב אגרת תרעז שבו כותב הרב שנמחץ ליבו על שהברון נכנס למקום המקדש ושאף אחד לא העיר לו שזה אסור), ולכן כתב הרב תשובה ארוכה (משפט כהן צו) להוכיח שהלכה כרמב"ם ושאף לראב"ד אסור להיכנס למקום המקדש.

2.בתקופתו הר הבית היה בשליטת המוסלמים ולא היה שייך בו רבונות ע"י תפילה ותורה כשהם לא הרשו ליהודים כלל להיכנס אליו (למעט למקורבים לצורך סיור כמו הברון).

3. כיון שהיה בשליטת המוסלמים לכן היהודים כולל מרן הרב לא ידעו כיצד הוא נראה מבפנים והיכן אפשר לתחום גבולות המותרים, ולכן היה צורך לאסור את כל ההר מחמת מקום המקדש שבתוכו.

ג.הרבנים הזכירו את פרסום האזהרה של כל רבני ישראל לפני נח' שנה כי "מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו…אנו חוזרים ומזהירים שבל יהין איש ואישה להיכנס בכל שטח הר הבית".

הן אמת שמיד אחרי מלחמת ששת הימים היתה התלהבות יהודית גדולה ויהודים רבים עלו בטומאה אף למקום המקדש ולאבן השתיה ולכן נולדה הוראת השעה של הרבנים בסיום המלחמה כדי לגדור את העם, אך מה שהם כותבים ש"מדורי דורות לא נכנסו להר" זה תמוה מאוד שהרי התנאים נכנסו וראו שועל יוצא מבית קדשי הקדשים (סוף מסכת מכות), והרמב"ם עלה להר כידוע באיגרתו, והמאירי כותב שכן המנהג, והרדב'ז (סימן תרצ"א) כותב שמותר להיכנס להר עם ההרחקה הראויה ממקום המקדש, והחיד"א וכף החיים ושערי תשובה (סימן תקס'א) פוסקים כן להלכה, וכן מעידים האדמו"ר מקלויזנבורג והרב שמואל הורוביץ (ימי שמואל ח"ב, קמד) א"כ כיצד אפשר לומר שמדורי דורות אנו מוזהרים בזה?? אדרבה איסור זה לא מן הדין הוא אלא מגזירת המוסלמים כפי שמעיד הרב שמואל הורוביץ שם שהם פחדו שנפעל גאולה בתפילותינו ולכן הרשו להתפלל רק בכותל המערבי.

 

כמו כן מה שמציגים זאת באופן מוחלט כאלו כל הרבנים אוסרים זה ממש פגיעה בכבוד תלמידי חכמים שעלו או שהתירו ובכללם- הרב צבי פסח פראנק, הרב אברהם דוד רוזנטל, הרב יעקב ניסן רוזנטל, הרב חיים דוד הלוי, הרב יצחק ניסים, הרב דוד שלוש, הרב שלמה גורן, הרב דוב ליאור, הרב ישראל אריאל, הרב דב קוק, הרב יצחק ברנד ועוד

ד.הרבנים הזכירו כי הכניסה להר הבית כרוכה בחששות חמורים של איסור כרת, פגיעה במצות מורא מקדש, ובטומאת מקדש וקדשיו, ולסיכום כתבו כי "הר הבית אינו מקום של התיישבות, מגורים, טיולים, וצילומים, חיזוק הריבונות בהר הבית לא ייעשה ע"י שוטטות והפגנת נוכחות ולא ע"י צילומים קבוצתיים ואירועים משפחתיים, ולא ע"י קביעת עובדות בשטח ותעלולי ילדים מול המשטרה, אדרבה כל אלו רק מחלישים את אחיזתנו בו".

אני הקטן ב"ה זוכה מדי יום לעלות להר לפחות פעמיים ביום בוקר וצהריים, מכיר אני את המצב בהר יותר מכל אדם אחר, ומעיד אני עלי שמים וארץ שהתיאור שתואר כאן כאלו כל העולים להר מבזים את קדושתו בטיולים, מגורים, שוטטות והפגנות הינו רחוק מן האמת.

המציאות בשטח היא שבמשך כל העליה אנחנו מתפללים שחרית ומנחה, קוראים תהילים, תיקון הכללי, לומדים תורה, דנים בסוגיות, מעוררים רחמים על החיילים, החטופים, והמתיישבים ועל עם ישראל כולו, וממליכים את ה' בשירה ובזמרה ובהשתחוויה כדכתיב "רוממו ה' א-להינו והשתחוו להר קודשו".

זה נכון שיש גם מהעולים שעושים את אשר הזכירו, אך גם הם אינם מחללים את קדושת המקום במשחקי כדורגל, פקניקים, וקריאות נאצה כנגד ה' ועמו כמו אויבינו.

על כן בודאי הזעקה על חילול קדושת המקום היתה צריכה להיות כלפי אויבינו וכדברי הפס' "באו גויים בנחלתך טמאו את היכל קדשך", "שאגו צורריך בקרב מועדיך".

ואדרבה הדרך לירושת המקום בקדושה ובטהרה לא תהיה ע"י מניעת רגלי הצדיקים ממנו והפקרתו לידי אויבינו או להבדיל לידי הרחוקים מיהדות הבאים אליו כמטיילים אלא להפך ע"י כניסת הצדיקים בטהרה ובקדושה למקומות המותרים במורא מקדש, בדיוק כפי שמצות מורא אב ואם היא הקירבה אליהם בכבוד ולא הריחוק מהם שמא נפגום בכבודם.

ולסיכום- בענין איסור הכרת,  תמהני הלא גם אשתו של אדם חצי חודש אסורה עליו בכרת, וכי מפני כך נימנע מלישא אישה שמא ניכשל בכרת (אם חלילה תיאסר בשעת תשמיש),   וכמו כן שמירת שבת כרוכה באיסור כרת וסקילה- וכי מפני כך נשב בבית כל השבת ללא אכילה ושמחה שמא ניכשל באיסור הוצאה או בורר או מבשל וכו'??

ויתרה מזו, הלא חובת קרבן פסח היא גם בכרת, וחמורה אף מברית מילה שיש בה רק כרת אחד כל החיים (לדעת הרמב"ם והשו"ע סימן רסא) וקרבן פסח חייב כרת בכל שנה ושנה כ"ש שהיא מצוה ציבורית, והלכה פשוטה וברורה היא ברמב"ם וחת"ס (יו"ד סימן רלו) שמקריבים אע"פ שאין בית ואפילו בטומאה כשרוב ישראל טמאים כמו היום, וכל המניעה עד היום היתה רק מחמת שלטון המוסלמים על המקום כפי שכותב החת"ס שם.

א"כ כיום שיש שלטון ישראל והרבנים בכתבם מודים שאין הם מתייראים מהם – א"כ מדוע הם לא פועלים לבניית מזבח להקרבת קרבן פסח (במקומו- ממזרח לכיפה) כפי שעשו אבותינו כשעלו מבבל לפני שבנו את בית המקדש השני, הלא זו חובה בכרת על אלפים ורבבות מישראל- הדרים בירושלים וסמוך לה – כל שנה כבר 58 שנה, ומי יודע אם מניעתנו מצוה זו ושאר המצוות התלויות במקדש לא גורמות קטרוג עלינו בשמים שמחמת שאיננו מקריבים קרבנות מן הבהמה ישנם קרבנות אדם, ה' ישמרנו, וכבר כתב הרמב'ן (במדבר טז, כא) וכן מופיע במדרש תהילים שכל האלפים והרבבות שנפלו בסוף ימי דוד לא מתו אלא מחמת שלא תבעו בנין בית המקדש, וא"כ מדוע לא נלמד לקח מההיסתוריה לפחות לענין בניית מזבח והקרבת הפסח שאפשרית בקלות היום אם ידרשוה אלפים ורבבות מישראל???

הכותב בכאב על חילול ה' העצום המתקיים על אויבינו באדישותינו ממקום הקודש.

==

הרב עופר שלום אלישיב, לשעבר ר"מ בכולל "דביר אביה" ובישיבת "בינות" ברעננה