נשיא המדינה נשא הערב נאום ברחבת הכותל המערבי לציון טקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
בפתח נאומו אמר הרצוג: ״מדי שנה, קולה של הצפירה הזו – כאן, ליד כותל הדמעות, ובכל רחבי הארץ – מטלטל ומרעיד את הלב. קול הגבורה ותעצומות הנפש. הקול שלנו, של כולנו. כל גווני העם. הקול שמזכיר לנו, תמיד, מאין באנו, ולאן אנו הולכים. קולה של צדקת הדרך. "קול דממה דקה ישמע. וחיל ורעדה יאחזון".
השנה, אולי יותר מתמיד, קולה של צפירת הזיכרון הזאת, הוא גם קול של אזעקת אמת, שמצוה עלינו: להתאחד ולהתלכד. לא להיקרע מבפנים. לא להחריב את הבית.
קול שעולה שוב ושוב ושוב, כמו בכי נורא, כמו יבבה, כמו זעקה שקורעת שערי שמים. על הנופלות והנופלים, הנרצחות והנרצחים; על הפצועים הרבים בגוף ובנפש; על אחינו החטופים – האהובים, המיוסרים – הנתונים בצרה ובשביה כבר למעלה משנה וחצי״.
הנשיא המשיך ואמר: ״אני פונה מכאן אל אחינו שבידי המרצחים. עם שלם חסר אתכם, דואג לכם, זועק את זעקתכם. עם שלם מיוסר עד אין קץ. עם שלם יודע – בכל נימי נפשו, החרוכה מגעגוע ודאגה – שהפצע לא יגליד עד שתשובו אליו. עד שתשובו אלינו. כאן, במקום בו נשבעים חיילינו להגנת המולדת ולחירות ישראל; גם אנחנו נשבעים, גם אני נשבע: לא לנוח ולא לשקוט. לא לנוח ולא לשקוט. אפילו לא לרגע! לפעול בכל הכוח ובכל דרך. לעשות עוד צעד, ועוד צעד נוסף. עד שכולכם תחזרו. כולכם. עד האחרון שבכם״.
״אחיותיי ואחיי״. אמר הרצוג והמשיך: ״לפני שנה בדיוק, הדלקתי את אבוקת הזיכרון הזו, כאן, למרגלות שריד בית מקדשנו, יחד עם שרה וספי. אלמנת צה"ל. אם שכולה. סבתא שכולה. עשר שנים לאחר ששכלה שרה וספי את בעלה – יואב – במלחמת יום הכיפורים, נפל בנה – ארנון – בלבנון. שרה ספדה לו, ואמרה: "הגשם זולג על חלוני, עם בכיי החרישי. על בני – שלא חזר. על בעלי – שלא שב".
לימים, כשנולד לה נכד, אשר נקרא על שם דודו – ארנון – אמרה שרה: "יהיו לי שני ארנונים. ארנון חי וארנון בלב". הנכד – סרן ארנון בנבניסטי וספי, קצין גבעתי במילואים, בן ,62 נפל בקרב ברצועת עזה, לפני שנה וחצי. הוא נקבר בראש פינה, לצד סבו ודודו. שלושה דורות. שלוש מערכות. משפחה אחת. שרה וספי הלכה מעימנו לפני שלושה חודשים. יהי זכרה וזכר אהוביה ברוך״.
״לאורך שנות קיומנו כאן, למדנו את משמעותן העמוקה של מילותיו של האב השכול – המשורר נתן יונתן: "ארץ שנתנו לה אוהביה כל אשר יכלו לתת". ראינו איך צמד המילים "הותר לפרסום" מחריב עולם מלא. וגם, למרבה הזוועה, ראינו איך לעיתים, באותו הבית עצמו, נחרב עוד עולם, נוסף, מלא. איך משפחה אחת נאלצת לשאת שבר על גבי שבר, לספוג אובדן על גבי אובדן, לחיות חיי געגוע על גבי געגוע. משפחות שפקד אותן שכול בין-דורי, רב-דורי. שכול כפול, לעיתים משולש. משפחות שנתנו את הכל, את הכל, ואז – נתנו שוב את הכל.
על חלק מהמשפחות האלה – שהשכול פקד אותן במלחמה הזו, ולא בפעם הראשונה – אני מבקש לדבר היום. תוך שאני מעמיד לנגד עיניי את כל המשפחות השכולות כולן. את כל החללים ואת כל המשפחות. מכל המערכות. מכל גווני העם. מכל רחבי הארץ. משפחות שהן-הן מגש הכסף. בזכותן היינו. בזכותן עודנו. בזכותן נהיה״.
סמל עומרי תמרי, גולנצ'יק גאה, נהרג באוקטובר האחרון. הוא לא היה הראשון ממשפחתו שנפל. גם לא השני. אברהם, סבו, שכל במלחמת הקוממיות את אביו – יעקב צבי, ושני עשורים לאחר מכן, במלחמת ההתשה, את אחיו – שמואל. מעל קברו הטרי של עומרי, במזכרת בתיה, אמר אברהם – היתום, האח והסב השכול: "קשה מאוד להכיל את זה, אבל אין לנו ברירה".
באותם ימים ממש, אותה רוח נשמעה גם בטובא זנגרייה, מעל קברו הטרי של סמל יוסף הייב, שנפל יחד עם עומרי תמרי; למעלה משלושה עשורים אחרי שסבו – נאיף הייב – גשש בדואי-מוסלמי, אב לשבעה, נפל בפעילות מבצעית בדרום-לבנון.
שתי משפחות – דור, אחר דור, אחר דור, שרואים בהגנה על ביטחון ישראל זכות עצומה, לא נטל חלילה. מצווה. מצווה להתגייס. מצווה לשרת. מצווה ללבוש מדי זית. "עזרת ישראל מיד צר" היא זכות מקודשת בדם;ועל כולנו – כל קהילות ישראל – לקחת בה חלק ולתת כתף.
מעל קברו של סגן יוחאי דוכן, שנפל בשבעה באוקטובר, ספד לו אחיו, יהודה, במילים שפילחו את לב כולם: "אבא מלטף לך את הראש". כך אמר. אלכס, אביו של יוחאי, בן ליוצאי אלג'יר, עלה מצרפת לישראל והתיישב בקריית ארבע. הוא נפל בפיגוע הטרור בציר המתפללים, בשנת 6006; סמוך למערת המכפלה. לימים, כשסיים קורס קצינים, אמר יוחאי: "אהבת ישראל ותרומה למדינה הן מה שעומד בבסיס של המשפחה – שלי ושל אבא שלי". סגן יוחאי דוכן נפל בקרב הגבורה בנחל עוז. גם כשאזלה התחמושת באותו יום מר ונמהר, הוא המשיך להילחם במחבלים בידיים חשופות. ומילות הפיוט מהדהדות ועולות: "בא רב הטבחים, והרג אבות ובנים".
״סרן ווסים מחמוד, סמ"ך מ"פ דרוזי בגדוד הנדסה, נפל יחד עם שבעה מחייליו בקרב ברצועת עזה לפני קצת פחות משנה; 26 שנים אחרי שסבא-רבא שלו – נור-אלדין מחמוד מבית ג'ן – נפל בקרב בקלקיליה. ווסים נפצע בידו ובצווארו כבר בקרבות שבעה באוקטובר, אך התעקש לחזור ולהילחם עם חייליו. שהרי כך נהוג במשפחה – מדור לדור – לעשות הכל, בחירוף נפש, למען המדינה שלנו. של כולנו״.
"אבות ובנים, סבתות ונכדים…אבא בוכה על בן, בוכה על אבא". כך נכתב בשיר. כל כך הרבה משפחות אמיצות, מופלאות – שמתעקשות להמשיך – בכל דור ודור – את שרשרת השליחות והמסירות, מתוך אמונה עמוקה – בצדקת הדרך שלנו.
מאות רבות של אזרחיות ואזרחים תמימים, טהורים, חפים מפשע, נרצחו על ידי מחבלים בני עוולה בשנה וחצי האחרונות. וגם במשפחת השכול האזרחי – נפגעי הטרור – האבל הרב-דורי נוכח כל כך; מטלטל כל נים בגוף ובנשמה״.
״לא אשכח לעולם את ניחום האבלים בקיבוץ להב, אצל משפחתו של יגב בוכשטב– בן קיבוץ נירים ובן זוגה של רימון, שהוצא להורג כשהוא בשבי מרצחי החמאס בעזה. לא אשכח את הצער שפלח את ליבי, כששמעתי את סיפורה של אסתר – אימו של יגב – על הדוד – יוסף ארביב, שעלה מטריפולי שבלוב, ונפל בתש"ח – בקרב הגבורה לחילוץ "שיירת הדסה" בירושלים. שכול שנמהל בשכול. משפחה שעולמה חרב. ואז חרב שוב.
משפחות שכולות אהובות ויקרות, אחיותיי ואחיי; האמת חייבת להיאמר: מעולם לא רצינו לחיות על חרבנו. לא תאבי מלחמה אנחנו. להיפך, השלום היה ויהיה הכמיהה הגדולה ביותר של עמנו ושל מדינתנו. לעולם לא נוותר על הושטת היד לשלום. לעולם. ובה בעת – לעולם לא נוותר, ולו לרגע, על חובתנו להגן על עצמנו, ועל זכותנו ההיסטורית והטבעית להיות ככל עם ועם – עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית״.
״אך השלום הוא לא רק שאיפה כלפי חוץ, כלפי שכנינו; אלא גם צו עליון ומחייב בתוך הבית פנימה. אלפי בנות ובני משפחות שכולות פגשתי לאורך המלחמה הקשה הזאת. דבר אחד, בקשה אחת, זעקה אחת מנהמת הלב, מעמקי הנשמה – חזרה אצל כולם, שוב ושוב ושוב: להנמיך את הלהבות. לאחות את הלבבות. לשמור עלינו כעם אחד.
ברגע המקודש הזה, אני שב ונזכר במילותיו של דודי נעים – אח שכול בעצמו, בשעה שהספיד את בתו הגיבורה סמל-ראשון אגם נעים, פרמדיקית לוחמת, שנפלה בקרב ברפיח. "אני רוצה שכעם נהיה ראויים למותך", כך זעק אבא של אגם״.
״מוטלת עלינו להתחייב מחדש לברית הישראלית המשותפת לכולנו״
הרצוג דיבר על הפילוג בעם וקרא לשמור על הבית הלאומי של העם היהודי: ״אני עומד כאן היום, פסע מהמקום בו עשן האסמים הנשרפים נמהל בעשן חורבן הבית לפני אלפיים שנה – וזועק כנגד המשסים, המפלגים, המקטבים ושורפי האסמים: די! די לפלגנות! די לקיטוב! די לשנאה! אסור לנו להביא במו ידינו לחורבן הבית הלאומי שלנו. הבית של הישראלים כולם. הבית של העם היהודי כולו. יש לדור שלנו אחריות היסטורית! אחריות לשמור מכל משמר, מכל משמר! על הבית שלנו, על הנס היקר הזה, על מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. אחריות לעמוד בצו העליון שהורישו לנו אהובינו.
אני מדגיש ומבהיר: אני לא עומד כאן חלילה כנביא חורבן, והמילים שאני נושא הן לא מילות קינה. אומות גדולות נבחנות בשעותיהן הקשות, ואכן – אומתנו הגדולה – מלאת הרוח והעוצמה – קמה משעתה הקשה ביותר. דווקא שם, באותה שעה, ראינו את הגבורה המפעימה, את אהבת ישראל, את המסירות והנחישות, את הערבות ההדדית, ואת האמונה בצדקת הדרך. דווקא משם – מעומק השבר והחורבן – צמחה התשובה הברורה והנחרצת של עם הנצח.
ביום הקדוש הזה, במקום הקדוש הזה, מוטלת עלינו גם אחריות קדושה: להתחייב מחדש לברית הישראלית האמיצה והמשותפת לכולנו. עלינו להקשיב למשפחות השכולות הּישראליות המרשימות, האמיצות, הנחושות; למשוך חוט של חסד – מהימים הלאומיים הללו, עשרת ימי קדושה, לשאר ימות השנה; לתת אמון איש ברעהו, להושיט יד, להתעלות מעל המחלוקות: ולהפוך את הרגע הכואב הזה לרגע מכונן של בניין משותף״.
״משפחות שכולות אהובות ויקרות, אימהות ואבות, בנות ובני זוג, אחיות ואחים, ילדות וילדים, סבתות וסבים, אהובות ואהובים – כנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל, אני מרכין את ראשי בפניכם בתודה וביראה. אני נושא תפילה: לשובם המיידי של כל החטופים – החיים והחללים, עד האחרון שבהם; להחלמתם של כל הפצועים בגוף ובנפש; ולהצלחתם ושלומם של חיילות וחיילי צה"ל ומפקדיהם.
אני מחזק ומחבק בשם כולנו, את חיילות וחיילי צה"ל, ואת לוחמות ולוחמי שב"כ, המוסד, המשטרה ומג"ב, שירות בתי הסוהר, כיתות הכוננות, וכלל זרועות הביטחון וביטחון הפנים – הכבאות, החירום וההצלה, ומפקדיהם. אני מבקש להודות בשם העם כולו, ובאופן מיוחד – למשפחות אנשי הקבע והמילואים בצה"ל ובכל כוחות הביטחון. משפחות שנותנות גב בעורף, שבלעדיו לא ניתן להשלים את המשימות בחזית. עם ישראל מתברך בכן״.
״עלינו לחזק את ידי מגני ארץ קדשנו״
הנשיא קרא להרגעת הרוחות סביב הקריאות הקשות כנגד זרועות הביטחון: ״ברגע הלאומי המזוקק הזה אני קורא: להוציא את צה"ל מחוץ למחלוקות שקורעות אותנו. להוציא את שב"כ, המשטרה, המוסד, וכל כוחות הביטחון וביטחון הפנים – מחוץ לכל מחלוקת. במיוחד בעת הזאת – עלינו לחזק את ידי מגני ארץ קדשנו, כלשון התפילה, ולא, חלילה, להיפך.
יהי רצון שיתקיימו בנו במהרה מילות הנביא: "כִּ י יֵׁש שָׂ כָׂר לִּפְ עֻלָׂתֵ ְך, נְאֻ ם אדוני, וְ ׁשָׂ בּו מֵ אֶ רֶ ץ אֹויֵב. וְ יֵׁש תִּ קְ וָׂה לְאַ חֲרִּ יתֵ ְך, נְאֻ ם אדוני, וְ ׁשָׂ בּו בָׂ נִּים לִּגְ בּולָׂם". יהי זכרם של בנותינו ובנינו, אחיותינו ואחינו – חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה – ברוך ונצור בלב העם – לדור דור ולנצח נצחים״.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
