כשהייתי בשיעור ג' בכרם ביבנה שלחתי מכתב לרב חיים קנייבסקי, עם כמה שאלות בהלכות ברכות. הרב ענה בכתב ידו 'כשתהיה אי"ה בבני ברק תיכנס'. הגעתי בצהריים וזכיתי להיכנס לרב לבד, בלי הפרעות ואנשים נוספים בחדר. כשסיימתי לשאול, הרב הורה לי, להפתעתי, לעבור לישיבה חרדית.
חזרתי לישיבה ומו"ר הרב ישי בוכריס הציע לי 'לנצל' את ההזדמנות כדי לברר אחת ולתמיד מי צודק, החרדים או הדתיים הלאומיים. יצאתי למסע מרתק, שבסופו הרגשתי 'מקורי' ועצמאי כשהגעתי למסקנה שאין חולק על מצוות יישוב ארץ ישראל, חשיבות לימוד תנ"ך ואמונה, מרכזיותה של סגולת ישראל והערבות ההדדית.
החרדים מודעים לכל זה, אבל סבורים שבשל החשש מהחילון וההשפעה מהשותפות עם מי שאינם שומרי תורה ומצוות, מוכרחים להיות פאסיביים, לצמצם את התורה לד' אמות של הלכה, עד שיבוא גואל, כלומר שהשלטון במדינה יהיה דתי ויבין סוף סוף שכל מטרת הציונות היא החזרת עטרת מלכות בית דוד ושלמה ליושנה.
בקיצור, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. מקורי? די מהר הבנתי שאין פה חידוש. זו בעצם דרכה של כרם ביבנה הישנה, זו דרכם של רבני ירושלים המופלאים, כמו הרב הרצוג והציץ אליעזר. זו הדרך של קהילת זילברמן וישיבת תורת החיים. זו הדרך של חב"ד.
כל אלו לא מוכנים לתת לציונות החילונית, שבחוצפתה פרקה עול מצוות מעליה, לנצח. לא לתת לה לצמצם את התורה לחרדתיות מסתגרת ושמרנית, שבשל החשש מחילון מוותרת על חלקים שלמים מהתורה. אנחנו ניזונים מהתנ"ך ומדברי חז"ל, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. משם באנו ולשם אנו הולכים.
צריך אמנם לבנות חומות, צריך להתבדל, כפי שגם הר המור בונים חומות ומבצרים אותן בלהט, אבל בתוככי החומות מוכרחים לפתח את התורה במלוא יפעתה, ללא חשש ופחד. הדרך הזו רואה חשיבות רבה בארץ ישראל, בלימוד תנ"ך, בתורה שיש עימה מלאכה, בבירור הלכה מתוך מבט כלל ישראלי ולא עבור חברת לומדים מצומצמת.
גם אם היא תחשוש להתגייס בשל החשש מחילון או בשל הרצון להצמיח תלמידי חכמים, היא תמיד תכבד ותוקיר את החיילים שלנו, אחינו הגיבורים. לדעתי הדרך הזו היא צו השעה.
בעבר הציונות הדתית הייתה גשר בין החילונים לחרדים, אך כיום כשהציונות החילונית סיימה את תפקידה ההיסטורי לבנות את הארץ, מה שחסר לנו הוא גשר בין הציונות הדתית לחרדים. פנינו אל השלב הבא בגאולה, לפי תוכנית העבודה ששרטט הרב קוק במאמרו המספד בירושלים. אנו רוצים סנהדרין שתשב בבית המקדש ותאיר את האנושות כולה, מקצה לקצה, באור התורה. זו משימת הדור. למשימה זו אנו מוכרחים שותפות אמיצה עם הציבור החרדי.
כמו שהציונות הדתית שילמה מחירים כבדים כדי להתחבר לציונות החילונית, עליה לשלם מחירים כבדים לא פחות כדי להתחבר לחרדים. אך חיבור לבדו לא מספיק. כדי ליצור חיבור, צריך גווני ביניים, זרמי אמצע. קבוצות שלוקחות מהחרדיות את מרכזיות קיום המצוות מעל הכל, אך לוקחות מהציונות הדתית את החזרה לתנ"ך והמגמה לפעול בכוחות עצמנו להתקדם לשלב הבא בגאולה.
לשם כך צריך את דרך האמצע, דרך הביניים. אני חושב שזהו תפקידה של יהדות ספרד. כפי שהרב הראשי הרב קלמן בר אמר השבוע בהלווית ג"ע ועט"ר מרן ראש הישיבה, הגאון הרב מאיר מאזוז זיע"א, פטירתו של הנאמן היא סיום תקופה.
הרב מאזוז היה אחרון הרבנים הספרדים שהתעצב בחוץ לארץ, תוצר אותנטי של יהדות ספרד, מי שיכל להשתלב בקלות בתקופת תור הזהב של יהדות ספרד, רגע לפני הגירוש שהסיר את הנזר והרים את העטרה אותה אנו צריכים להחזיר ליושנה. ככזה, הרב מאזוז היה מחוץ למסגרת. בין הרב שך לרב צבי יהודה.
ניתן לתת לכך כמה דוגמאות, שבאופן מרתק משותפות גם לקהילת זילברמן המופלאה.
א. לימוד תנ"ך. לימוד תנ"ך, דקדוק ופיוט, משנה את הלומד, מרחיב את אופקיו. הוא לא חי את הגלות, אלא את הגאולה. לימוד קבוע של תנ"ך, מעמיד לנגד היהודי את תכלית הבריאה ואת מטרתה. הרב מאזוז דגל וחינך ללימוד תנ"ך.
ב. הרב מאזוז לא עלה בפועל להר הבית אך גם לא עשה מאי העלייה להר דגל של השקפה, השקפה שחפצה לשמור את העולם הישן, של תורה בלבד, במקום להבחין שניצני הגאולה והקמת המקדש מבצבצים מעבר לפינה ואסור להתנגד ולהילחם בזה.
ג. לבישת תכלת. התכלת הפכה בשנים האחרונות לשער הכניסה לעולם התורה החדש. מי שחי את העבר, את הגלות, את סבא שלו, לא שם תכלת. בתודעה שלו הוא עדיין בגלות התורה, גם אם הוא קצין בכיר בצבא. מי שמבין שתם העידן של השימור ומתחיל בעם ישראל עידן חדש של הכנה לסנהדרין, על כל המשמעויות ההיסטוריות הכרוכות בכך, לא מסוגל להימנע מלשים תכלת. פרי הציונות ותכליתה הוא לבישת התכלת, כמבוא לעתיד. הנימוקים להימנע, לומר שאין כאן אפילו ספק, הם נימוקים של העבר, שכך נהגו הרבנים בעבר, כך נהגו אבותינו. אבל מי שחי את העתיד בוחן את הסוגיה בצורה עניינית ולא מבין מדוע אין כאן ספק דאורייתא. הרב מאזוז היה המנהיג החרדי היחיד שהוא ותלמידיו הלכו עם תכלת. הפחד להיכנס לעתיד של עולם התורה בשל שימור העבר, לא היה קיים אצלו. אם זו המסקנה ההלכתית, אז זו המסקנה.
ד. ארץ ישראל. הרב מאזוז היה איש ארץ ישראל במלוא מובן המילה, התנגד לאוסלו ולשאר הטעויות בכל כוחו. ספק אם ניתן להכניס סיכה בינו לבין הרב דב ליאור בנושא הזה.
זו דוגמה מובהקת לגישה ששוברת את המסגרת המגזרית ובוחנת מהי האמת, מה נכון. בכל נושא לגופו. תמצית החרדיות היא קדושה וצניעות וריחוק מחילוניות אידיאולוגית נוקשה, ולפיכך אין חרדי יותר מהרב מאזוז. תמצית בשורת הציונות הדתית היא הנפת דגל התנ"ך ומרכזיות הערך של ארץ ישראל, ולפיכך אין ציוני דתי יותר מהרב מאזוז.
אמנם האמת של הרב מאזוז, שהולידה ענווה מפליגה (כי הנאה מכבוד תורני היא שימוש בתורה לעצמך וזה חטא חמור לאמת), יצרה אצלו מוכנות לשלם מחיר כבד מאד, על ההתעקשות לומר את מה שהוא חושב בלבד, לא את מה שאנשים רוצים לשמוע. בעולם של שקר רדיפת האמת מותירה אותך לבד. אך לטווח ארוך האמת מנצחת.
אני חושב שחלק משמעותי במפעל חייו של הרב מאזוז, לא צלח. פועלו לשימור יהדות טוניסיה לא הותיר פירות, בשל הבחירה להתמקד בדקדוק וצורת העיון ולא בהקמת בתי כנסת. מורשת אבות שורדת אך רק על ידי סוללת בתי כנסת משגשגים שמקפידים על המנגינות. בלעדיהם, העדה תיעלם ומורשתה תיכחד.
אבל המסר שאנחנו כן יכולים לקחת ממורשתו של אחרון הרבנים הספרדים, שריד לעולם שלם שהוא עמל רבות להנכיח אותו בעם ישראל, הוא שבירת המגזריות, מציאת דרך האמצע. זהו תפקידה של יהדות ספרד, זו תמצית דרכו ומשנתו של הרב מאזוז.
עלינו לשבור את המגזריות, לאפס את השבטיות, למצוא את דרך האמצע, לחיות את העתיד של בית המדרש, ולשלב ידיים במשימה הגדולה של דורנו המופלא – להקים בארץ חמדת אבות ממלכת כהנים שתקרא בשם ה' בקול גדול, מסוף העולם ועד סופו.
=======
הרב דניאל סגרון, ישיבת 'תפארת ישראל'
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
