באחד מהפוסטים שהפיד שלי עצר עליהם, אמא אנונימית כתבה בזעזוע עמוק: “הילדה שלי גנבת, חייבה את כרטיס האשראי שלי במאות שקלים בשביל לחזור במוניות מהחבר שלה. אני לא מאמינה שזאת הבת שלי, שככה גנבה ממני.”המילים חדות. הכאב – אותנטי. אבל משהו בטון הפוסט, ובשיח שנוצר בעקבותיו, מטריד. כי מאחורי שיח מוסרני על גבולות ו"חינוך", יש מצוקה משפחתית עמוקה, שלא תמיד יש לה שפה.
האמא הזו לא באמת כותבת על כסף. היא כותבת על אובדן שליטה, על בגידה באמון, על חוויה סובייקטיבית של פגיעה. כשילד חוצה גבול מהותי – במיוחד בגיל ההתבגרות – יש הורים שחווים את זה כמו קריסה פנימית. מה עשיתי לא נכון? איך לא ראיתי את זה בא? האם היא לא סופרת אותי בכלל? איך אתמודד עם המחשבה המבישה והמערערת שהבת שלי 'גנבת'?בכאב שלה הדרך היחידה לפרוק את העומס הזה היא בפנייה החוצה – לרשת, לקהל שיתייצב לצדך, שיגיד לה לא משוגעת. שיגיד: את צודקת.
אבל הפוסט הזה – כמו המעשה של הילדה – הוא לא רק "טעות". הוא תסמין. והמשפחה, כמו לא פעם בטיפול, משדרת את כאבה דווקא דרך המהלכים הכי קיצוניים.
מה הסיפור שאנחנו לא שומעים כאן? נערה שחוזרת שוב ושוב ממקום מרוחק במונית – כי אין לה פתרון אחר, או כי היא לא מרגישה בטוחה באוטובוס.כי היא אצל החבר ומעולם כנראה לא נערכה שיחה על איך חוזרים הביתה בלילה? נערה שמרשה לעצמה להשתמש בכרטיס אשראי של ההורים – לא בגלל רוע, אלא כי יש בלבול סביב גבולות, שייכות, אחריות. אבל הנערה הזו חכמה ובעלת תושייה ויצר הישרדותי המונע ממנה להסתכן בנסיעה בטרמפים.במשפחות רבות מדובר מערכת יחסים שלא מדברת – כהורים אנחנו לעיתים שוכחים בגיל התבגרות יוגש לנו החשבון על הפעמים שלא פתחנו באומץ את הנושאים החשובים, כמו למשל גבולות, שמירה עצמית מפני סכנות, כסף כמשאב משפחתי, יחסים עם המין השני, משמעות הבית עבורה כמקום בטוח ועוד ועוד. לכל משפחה הנושאים הרגישים שלה.
והתגובה של האמא – קשה ככל שתהיה – היא במובנים רבים מראה של מה שלא נאמר בבית הזה כבר הרבה זמן.בנקודה הזו כדאי להכניס עדשה נוספת: כפי שמציע פרופ’ דוד אופנהיים מאוניברסיטת חיפה, להורים יש ייצוגים מנטליים מוקדמים של ילדיהם – מעין "משקפיים" פנימיות שבאמצעותן הם מפרשים כל התנהגות. כשהייצוג הזה נצבע בשליליות – "היא מניפולטיבית", "היא אגואיסטית", "היא לא רואה אותי", "הוא ילד בעייתי, ילד קשה"– כל פעולה מתפרשת לאורו, והיכולת לראות את הילד כמורכב, כמתלבט, כנאבק, כצודק ובעל יכולות כמעט נעלמת.
במשפחות רבות שבהן מתקיימים מתחים לא מעובדים סביב עצמאות, תלות, שייכות ומקום – גיל ההתבגרות הופך לשדה קרב. גבולות לא נאכפו? הם מתפוצצים. קירבה לא התאפשרה? נבנית חומה. וכשאין יכולת להחזיק מורכבות – ילד הוא או "מדהים" או "בלתי נסבל". ואין באמצע.
אבל דווקא האמצע הזה הוא הלב של הקשר.המקום שבו מותר להגיד: עשית משהו שפגע בי – ואני עדיין איתך.המקום שבו ההורה לא מוותר על האחריות שלו – אבל גם לא מצמצם את הילד למעשה רגעי.המקום שבו לא רק הילדה צריכה גבולות, אלא גם ההורה צריך עיבוד רגשי, מקום מכיל ומטפח עבור עצמו ויכולת לבדוק את עצמו בסביבה טיפולית בטוחה.הבחירה לכתוב פוסט בפייסבוק היא לא טעות – היא אינדיקציה. אינדיקציה לכך שאין שיח פנימי שמכיל את הכאב הזה.ולא פעם, גם בטיפול, ההורים הם אלו שזקוקים ראשונים להחזקה, לאהבה, להכלה.
מה עושים? במקום להגיב בכעס, כדאי לשאול: מה הקשר שיצר את ההתנהגות הזו? איזה דיאלוג צריך להיבנות כאן, לא רק סביב כסף או חוקים – אלא סביב נראות, שייכות, ביטחון?תפקיד המטפלת המשפחתית להוביל את ההורה ולסייע לו לראות את הסיפור הזה בעין טובה – במבט של חמלה והבנה. לסייע להורה לתפוס את מקומו כמוביל ומנהיג המתווה את הדרך ומגדיר את הגבולות לילדיו המתבגרים – גם אם כאדם נסער, פגוע, או מרגיש נבגד. לקחת תפקיד של הורה זה להבין שאנחנו תמיד בתפקיד 24/7.
עם חווית הפגיעה, הבגידה ואבדן האמון נטפח בהורה את היכולת להביט על המעשה מזווית אחרת – אולי הילדה הזו השתמשה בכרטיס בתמימות. למתבגרים אין הבשלה מלאה של הבנה לגבי דברים רבים וכסף הוא אחד מהם. זה לא צריך להיות מתויג כ'חוסר אכפתיות' או חלילה גניבה. יתכן שהנערה פחדה מתגובה שלילית אם בקש רשות אבל ידעה שאיכשהו צריך לחזור הביתה, ולא סתם לחזור הביתה אלא לחזור הביתה בשלום. הבחירה שלה לחזור הביתה המונית ולא בטרמפים מעידה על רמה טובה של תושייה ובגרות – נערה שבוחרת לא לקחת סיכונים מיותרים בתקופה כל כך סוערת חברתית וביטחונית (כולנו נחשפים לאימת החדשות).
לאור הנסיבות אפשר דווקא להעריך את קבלת ההחלטות של הנערה הזו, גם אם הביצוע לא היה מושלם – היא עדיין בחרה לשמור על עצמה ולהימנע מסכנה.אף ילד לא נולד "בעייתי" מיסודו, אף ילדה לא נולדה "קשה" או "מניפולטיבית" וגם אף אמא לא נולדת לדעת איך להתמודד עם סערות גיל ההתבגרות. אבל בתוך הקשר – אם נעז להתבונן – יש הזדמנות. לא רק לתקן, אלא להבין מה כאב שם מלכתחילה.
שגיא ברסלב היא עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית, מתמחה בטיפול בפוסט טראומה ובהתמכרויות, ומנהלת ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה אינטגרטיבית"
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
