שיגעון הוא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב – ולצפות לתוצאה שונה. כך נטען כי אמר אלברט איינשטיין, הגאון המפורסם בהיסטוריה. ייתכן שמעולם לא אמר זאת באמת, אך המשפט הזה הפך להגדרה מקובלת של שיגעון בשיח התרבותי העולמי.
ולצערנו, אין תיאור מדויק יותר למה שמתחולל במחנה הימין הישראלי בעשורים האחרונים.
פעם אחר פעם יוצאים אזרחי ישראל אל הקלפיות, נותנים את קולם לימין — מנדטים מצטברים, רוב מובהק, ממשלה נבחרת — ובכל זאת, בסוף התהליך, הם מגלים שהם חלשים יותר משהיו. שוב ושוב. כאילו מדובר בטקס השפלה מחזורי.
מדוע? כי בניגוד למה שלימדו אותנו, ישראל היא לא באמת דמוקרטיה. ולמען האמת, היא מעולם לא הייתה כזו.
וזו אינה רק בעיה עכשווית — זו לא טעות, אלא תכנון. דמוקרטיה, במובנה הבסיסי ביותר, פירושה שלטון העם. שלטון הרוב. קול שווה לכל אזרח — בין אם הוא מזרחי מפריפריה, אשכנזי מצפון תל אביב, דתי, חילוני, עשיר או עני. אבל בישראל, זה מעולם לא התקיים באמת. המערכת כולה נבנתה כך שהכוח האמיתי לא יימסר לעם — אלא יישאר בידי מיעוט מצומצם, שמאז קום המדינה, שולט בכל מנגנוני הכוח: ישראל הראשונה.
תראו מי ממלא את עמדות ההשפעה במדינה — נשיאי אוניברסיטאות, טייסים, ראשי שב"כ ומוסד, אלופי צה"ל — כולם שייכים לאותו מעגל חברתי, תרבותי, ולעיתים גם עדתי. זה לא מקרי. זהו מערך סגור, שמגן על עצמו ומונע חדירה של "גורמים זרים". וברגע שמופיע גוף שכן כולל ייצוג מזרחי או מסורתי או דתי לאומי — כמו משטרת ישראל, חטיבת כפיר, או קצינים בדרג הביניים של צה"ל שכיפה לראשם — מיד יוכתם בתקשורת כ"פוליטי", "פשיסטי", או "לא מקצועי". כך מנוטרלת כל יכולת ציבורית אמיתית לשינוי.
קחו את המחאה של השנה האחרונה, את "מורדי קפלן". מחאה שלא נענתה באכיפה, אלא בתשואות, חיבוקים, תקשורת אוהדת, גיבוי משפטי, ואפילו פרסים. טייסי חיל האוויר — מועדון הסגור והאליטיסטי מכולם — מודיעים בפומבי שהם מסרבים לשרת תחת ממשלה נבחרת, ולא רק שאינם נענשים, אלא זוכים לתשואות.
תדמיינו מה היה קורה אילו חיילי כפיר או מג"ב היו מעיזים לומר דבר דומה. כמה זמן היה עובר עד שמישהו היה מוצא את עצמו במעצר צבאי או נגרר לתחקיר בשב"כ?
זהו עומק השבר. כי בישראל, יש אזרחים שדמם כחול — ויש אזרחים שדמם מותר. יש ציבור שזוכה ללגיטימציה, ויש ציבור שברגע שהוא מתקרב לעמדת השפעה, מיד מוכפש, מושתק ומסומן כ"איום לדמוקרטיה".
פעם היה לזה שם, קראו לזה אחוסלים.
פרופ' ברוך קימרלינג קרא לזה כבר בשנות ה-2000: "האחוס"לים" — אשכנזים חילונים סוציאליסטים לאומיים — הקבוצה ששלטה במדינה מאז הקמתה, וקבעה את גבולות הלגיטימיות של השיח, הזהות, והכוח.
האם טייסים באמת מאמינים שאיום בנטישת מטוס שנרכש מכספי המסים של כולנו, והחזקת אקדח לרקת ביטחון המדינה היא פעולה דמוקרטית? האם מי שחוסם כבישים, משבש את המשק, מחרב כל מרקם אזרחי בסיסי — באמת חושב שהוא מגן על המדינה? האם פרופסורים ועורכי דין, שמציעים מודל שבו בית המשפט הוא הרשות היחידה שיכולה להכריע — בלי סמכות נבחרת ובלי אחריות לציבור — באמת חושבים שזו דמוקרטיה?
הם לא. הם פשוט לא חושבים שאנחנו מספיק חכמים לראות את זה.
אפילו נושא השיח העדתי, אסור למי שאיננו בן המעגל השולט. פרופ' קימרלינג זכה לתשואות על קביעת המושג "אחוסלים". ראו בזה משב רוח מרענן של סוציולוג חסר מורא שמנתח את הציבור שהוא עצמו מגיע ממנו.
בחלוף השנים ניסה עוד אדם להחזיר את נושא המעמדות והעדתית לשיח הציבורי, העיתונאי המוכר אבישי בן חיים, שגר בציבור את המושג "ישראל הראשונה וישראל השנייה" וניסה להחזיר את השיח על הפער העדתי והפוליטי העצום במדינה אל השיח הציבורי.
אבישי היה עיתונאי מוביל ומוכר בארץ. אקדמאי מדופלם שמחזיק בדוקטורט מהאוניברסיטה העברית וסגן אלוף קרבי במילואים. כאשר בן חיים ניסה להחזיר את שיח הפערים אל מסכי הטלוויזיה, הוא הפך להיות נלעג ונרדף. מה שקיבלו מפרופסור קימרלינג בהשתאות הפך את בן חיים למוקצה בתקשורת הישראלית.
המטרה מעולם לא הייתה דמוקרטיה. המטרה היא לשמר שלטון של מיעוט.
בסופו של דבר זה ברור מאליו, זהו לא מאבק על שוויון — אלא על היררכיה. מבנה שבו קול של טייס שווה יותר מקול של טנקיסט, קול של פרופסור נחשב יותר מזה של אם חד-הורית בתחנה מרכזית. כל עוד ישראל הראשונה מחזיקה במנגנוני הכוח הלא נבחרים — בית המשפט, הצבא הבכיר, האקדמיה, התקשורת — הדמוקרטיה היא רק קליפה. אשליה. תיאטרון בובות שמופעל מהמאחורי הקלעים.
העם אולי מצביע. אבל לא שולט.
אז כמה פעמים עוד תצביעו — ותקבלו רוב בכנסת — רק כדי לגלות ששוב, אתם לא באמת בשלטון?
כמה פעמים תאמינו שזו דמוקרטיה — רק כי קיבלתם פתק הצבעה, אבל לא באמת ניתנה לכם השפעה?
הגיע הזמן לומר את האמת בקול ברור:
ישראל לא נמצאת במאבק על דמוקרטיה. היא נמצאת במאבק לחשוף שמעולם לא הייתה בה כזו.
ורק אם נבין זאת, נוכל לשנות. כי אם לא נבין את המחלה, איך נמצא את התרופה?
כל עוד יש קולות ששווים יותר — לא תהיה כאן דמוקרטיה. תהיה כאן שלטון של מעמד, עטוף בסיסמאות. וכמה שלא תנסו לשחק לפי הכללים — תמיד תגלו שהם נכתבו מראש נגדכם.
הדרך היחידה לשבור את המעגל — היא לא להיאבק על שוויון תיאורטי, אלא להילחם על שוויון אמיתי. כזה שלא מפחד מהעם — אלא סומך עליו.
כי דמוקרטיה אמיתית לא נבחנת באליטות — אלא בזכות של הרוב לקבוע את דרכו.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
