מה שהכי מדאיג בחילופי המהלומות בין עמית סגל לנפתלי בנט, זו לא הבחירה של בנט לשתוק שנה וחצי בסוגיית החטופים, שתיקה שסותרת את עצם המושג מנהיגות, אלא חוסר ההכחשה שלו לטענות של סגל.

עמית סגל טוען שמחצית מבוחריו של בנט תומכים בקואליציה ומחציתם באופוזיציה, כך שכל דבר שבנט יאמר ירחיק ממנו חצי מבוחריו. אם לא די בזה, סגל טוען ש'כל יועציו היום הם אנשי המחאה'. עובדה זו מוכיחה שאכן נפתלי בנט התייאש סופית מהימין ופניו אל המרכז והשמאל. הוא לא נאבק מול נתניהו, אלא מול בני גנץ ויאיר לפיד ויאיר גולן.

לדעתי, זו סיבה להפסיק לחלוטין את המתקפות כנגדו מימין. אם בנט היה נאבק על קולות הימין והדתיים, מנסה שוב לשכנע את הימין הרך שהוא הגואל המושיע, אז זמרי וחבריו היו מוכרחים להמשיך להזכיר ללא הרף את מעלליו בקדנציה הקודמת. אבל אם בנט הפנים שהימין כבר לא יסלח לו ולכו הוא פונה לקושש קולות מהמאגר של יאיר לפיד, אז הוא הופך בבת אחת לנכס הכי אסטרטגי של הימין.

אין היום אדם שמסוגל לשאוב קולות מגוש המרכז שמאל ולקרב אותם כמה צעדים אל הימין, יותר מנפתלי בנט. בסוף בנט הוא ערכי יותר ודתי יותר מכל מנהיגי האופוזיציה גם יחד. האינטרס של הדתיים הוא שיבוא אדם כמוהו ויגרוף קולות של חילונים מתונים, חובבי מסורת, שמתקשים להבין את ההתנהלות של המפלגות החרדיות ותומכיהן, אך גם לא רוצים את החילוניות הנוקשה והאידיאולוגית.

היריב של הציבור הדתי, בואו לא נשכח, הוא לא בנט אלא אהרון ברק. מאז פרוס הציונות ניטש מאבק על דמותה של המדינה, מאבק שהולך ומתחדד, הולך ומחריף, מיום ליום. זהו הוויכוח העיקרי, זהות יהודית מול זהות קוסמופוליטית-אוניברסלית. זו הסיבה שכאשר ברק רואה שנתניהו סוף סוף קיבל אומץ לשלוט, מפטר את היועצת המשפטית ואת ראש השב"כ, הוא מוכרח לקרוא למלחמת אזרחים. מבחינתו, המדינה היא מדינה חילונית והדרך להבטיח את הצביון הזה הוא שלטון השופטים והפקידים. כאשר הימין מקבל אומץ להשיב את הדמוקרטיה למקומה ולהחזיר לעם את השלטון המגיע לו, מבין ברק שכבר אין לו מה להפסיד והוא מכריז מלחמה כוללת.

עוצמת הכעס כלפי בנט בשנים האחרונות בציונות הדתית נותנת לפעמים תחושה כאילו הוא האויב של המגזר ולא אהרון ברק והרצון שלו להפוך את ישראל למדינה חילונית אירופאית, שסולדת מתנועת ההתעוררות הדתית שהמלחמה יצרה בעם ישראל.

אם בנט היה נאבק על קולות הימין, היה חשוב למנוע תרגיל נוסף שלו, אבל כשהוא עשה פרסה, חבר לאנשי המחאה ונאבק מול יאיר לפיד, אז בוויכוח האמיתי שלנו, מול אהרון ברק, הוא הנכס הכי מניב שהימין יכול לחלום עליו.

איש הציונות הדתית, בכל זאת מנכ"ל מועצת יש"ע ששומר שבת ומניח תפילין, שהצליח לחדור ללב המיינסטרים החילוני-שמאלני ולגרום להם לראות בו את המשיח החדש, תקוות השינוי. חלום שמתגשם. יש רבים בעם ישראל שרוצים מסורת, רוצים יהדות, אבל צורת היהדות של מפלגות הקואליציה לא מחברת אותם, מרחיקה אותם. עבורם קיים נפתלי בנט, ואם הוא יקרב אותם קצת יותר למסורת יהודית, אז היה שווה את הכל.

אז בואו נפסיק לתקוף את נפתלי בנט, ניתן לו להצליח לבנות את עצמו כמנהיג גוש המרכז-שמאל. אנחנו יכולים רק להרוויח מכך.