בפוסט ארוך שפרסם, התייחס עמית סגל למתקפה של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט נגדו, במסגרתה הוא כינה אותו "שופר נרצע". את הפוסט שלו פרסם בנט 17 דקות אחרי שהשבת נכנסה בירושלים, עיר מגוריו של סגל.

הפוסט המלא של עמית סגל

כמה שבועות אחרי פתיחת המלחמה, סגרתי על ראיון בלעדי ב"פגוש את העיתונות". עם נפתלי בנט, ראש הממשלה לשעבר. כידוע, אצל בנט מילה זה מילה והבטחה ליבתית זה הבטחה ליבתית, ובכל זאת הופתעתי כשביום שישי הוא התקשר: "ממש מצטער, עמית, אני בג'ט לג נוראי מטיסה, אתראיין אצלך בשבוע הבא, מילה שלי".

שנה ורבע חלפו, והמסכן טרם התגבר על היעפת. האמת, אני יכול להבין את בנט. אם בוחנים את הסקרים, נניח את זה האחרון של מנו גבע, בערך מחצית ממצביעיו הפוטנציאליים תמכו בבחירות האחרונות בגוש נתניהו ומחצית בגוש היריב. רק משוגע או אדם ערכי במיוחד יבוא להתראיין כאשר ברור לגמרי שכל אמירה שלו תרחיק חצי מבוחריו. זה מגונה ברמה העקרונית, אבל פוליטית זה חכם.

לכן, כאשר ראש הממשלה לשעבר וראש ממשלת הסקרים הנוכחי פרסם 17 דקות אחרי כניסת שבת בירושלים פוסט ארוך במיוחד ברשת האיקס נגדי, האינסטינקט הראשון של ג'ינגים כמוני הוא להשיב מלחמה בחמת זעם. אבל מזל שיש שבת, כי במהלכה דווקא הסקרנות שלי כפרשן פוליטי התעוררה: מה קרה, בעצם, שהאיש לא אומר מילה על עסקת חטופים, מתחמק מכל עמדה על הלחימה בצפון, לא אומר דבר על סיפוח או טרנספר, אבל הנושא היחיד שאליו התייחס בלי להתחמק ובלי להתבלבל הוא הפרשן הפוליטי של חדשות 12? אפילו אני לא מעריך את עצמי עד כדי כך. האיש שלא אמר כמעט מילה על סרבנות בשנת המחאה ולא אומר כלום בימים אלה, שלא מעיר לגופם של גולן ונתניהו – מדבר דווקא על עיתונאי?

הסיבה המיידית להתקף הטנטרום היא כמה תזכורות עבר שהעליתי על מתקפות משולחות רסן שלו מן העבר נגד בג"צ, בעוד היום איילת שקד קוראת לכבד את פסיקת בג"צ. במקביל העליתי גם תזכורת לימים שנתניהו העלה על נס את בג"צ. כיסיתי כבר שישה ראשי ממשלה ואצל כולם העסקתי את הארכיון שעות נוספות. שרון היה נוהג להתעלם עד שאתה לא בטוח שבכלל שידרת, אולמרט לא התייחס, נתניהו לא הגיב, לפיד היה מחייך בביטול, ברק מחליף איתך דאחקות. היחיד שיצא מעורו הדק הוא בנט. אז למה?

הנה ההסבר לדעתי. בנט משול כעת למי שבחדר החקירות של התקשורת, בעצת יועציו, חייב לשמור על זכות השתיקה כדי לא לפגוע בעצמו. אבל לבנט יש פחד קמאי מהתקופה שבה כיהן כראש ממשלה עם שישה מנדטים ימניים בממשלת מרכז שמאל: אז, כל מי שהצביע לו לא סימפט אותו ומי שסימפט אותו – לא הצביע לו. התוצאה הייתה שבנט הפך לראש הממשלה הראשון בהיסטוריה של ישראל שלא העז להתמודד מחשש שלא יעבור את אחוז החסימה. הוא חושש שגם הפעם יישאר קירח משני הכיוונים, אלוף הארץ בסקרים ועם התרסקות בקלפי, כמו בכל הפעמים הקודמות.

אז הוא לא מדבר בחקירה, אבל מזמזם לעצמו מנגינה. והמנגינה שבנט מזמזם היא קפלניסטית. אולי זה קשור לעובדה שכל יועציו היום הם אנשי המחאה, שאייל ולדמן מגדולי התורמים הוא חברו הקרוב לדרך הפוליטית החדשה. אולי לאמוציות שיש לו כלפי המחנה שאת קולותיו לקח. זו הסיבה שבגללה, שעתיים לפני שמתקפת הביפרים יצאה לדרך, בנט מתראיין בעיתון גרמני ומציע שם לשקול את האפשרות של הפסקת אש "ולהילחם ביום אחר". הוא הכיר, כמובן את תכנית הביפרים, אבל יש בייס חדש שרצה בסיום המלחמה.

בנט משול בעיניי למי שממלא מול מפגיני קפלן טופס טיולים שבו הוא מזדכה על הציוד מפעם: ברטוריקה כלפי נתניהו ("ממשלת החורבן"), בסירוב המוחלט שלו לתמוך בסיפוח, רעיון שהוא הכניס לפוליטיקה הישראלית, ועכשיו במתקפה עליי. אני לא כל כך מודאג מזה עיתונאית. הרי מי שהכניס את ההשתלחות הפראית בעיתונאים לספר הכלים של פוליטיקאים בישראל זה לא ביבי 2017 אלא בנט 2015. כמה מגדולי מותקפיו הם היום גדולי מתודרכיו.

הסיבה שבגללה בנט קופץ בחמת זעם כשמזכירים לו את עמדותיו שלו, ולא ממש מזמן, איננה שמצביעיו החדשים ייזכרו שהיה פעם ימני. הם זוכרים. הבעיה היא, כמו שאמר פעם ידידי אמנון אברמוביץ', שאנשים אוהבים את הבגידה, אבל את הבוגד הם לא אוהבים. כל השתפכות הזעם הזו נובעת מהחשש שהם יתפסו את הסוד הגדול בתכנית האסטרטגית שלו בבחירות האלה: כשם שבבחירות 2021 הוא לקח את קולות מצביעי הימין כדי לעמוד בראשות ממשלת מרכז שמאל, כעת התכנון האסטרטגי, אם לא יצליח לכבוש את ראשות הממשלה, הוא לקחת את קולות מצביעי המרכז וללכת לממשלת ימין. על כן הוא חייב לשרוף לעיניהם את כל הגשרים, גם אם זה 17 דקות אחרי כניסת השבת בירושלים.