תגובתו של ראש השב"כ היוצא, רונן בר, להחלטה להביא לפיטוריו על ידי הממשלה, יחד עם "תחקירי" השב"כ התמוהים מציגים תמונה אמיתית של ניתוק מפלצתי, היתממות ילדותית, בכיינות אבל בעיקר חתרנות פוליטית חסרת תקדים.

זה לא קורה מהיום, זה לא חדש, אבל צריך לומר זאת בפה מלא: רונן בר התבלבל, עמוקות. זה לא התחיל בשביעי לאוקטובר, מאז כניסתה לתפקיד של הממשלה הנוכחית החליט בר, כמו גורמים ממונים רבים אחרים כי תפקידו "לנהל" את העם ואת הנהגתו, להציב לו גבולות גזרה, ולחנכו ל"ערכים הנכונים".

מאז נבחרה הממשלה הנוכחית על הרכבה המקורי, עמד רונן בר, כאבן נגף כנגד מדיניותה.

כאשר נדרש ממנו לשלב את השב"כ באכיפת האלימות הגואה והפשיעה חסרת הגבולות בחברה הערבית, התנער בר מהאירוע, תחת טענות שונות. בעצמו טען ל"חוסר משאבים" אך בסביבתו דיברו על "מדרון חלקלק" בנושא אכיפה ביטחונית נגד ערביי ישראל.

גם בזמן הרפורמה המשפטית, כאשר האלימות כנגד גורמים נבחרים בממשלה ובכנסת ואפילו כנגד אזרחים ברחובות מצד מפגינים משולהבים הייתה קשה מנשוא, כאשר ישראל עמדה על סף מלחמת אזרחים (משולהבת במעמד צד אחד) בחר בר לפנות אל שר המשפטים ולממשלה ודרש מהם "להוריד את גובה הלהבות", במקום לבצע את תפקידו המוגדר בחוק ולהגן על התהליכים הדמוקרטיים אשר התרחשו אז בפרלמנט, לפני שנבלמו באלימות טהורה.

כעת, גם אחרי שנגאל בדמם של 1,200 ישראלים, בעקבות כישלון מוחלט ומקיף, גם אישי שלו וגם מערכתי של הארגון שהוא עצמו ניהל והוביל בשנים האחרונות. עדיין חושב את עצמו בר במקום לדרוש ולחנך את הממשלה, אנשיה או את העם.

תגובתו של בר מבולבלת ועצובה, מופע מביש לדמות ביטחונית כה רמה. למרות מס שפתיים על "לקיחת אחריות", בר מפנה אצבע מאשימה כלפי הממשלה, ומטיל עליה אחריות כוללת למחדלי טבח אוקטובר.

בר מנער את עצמו מאחריות מכל וכל ומנסה לרמוז לרדיפה פוליטית, כאילו דם תינוקות, נשים, זקנים אינו זועק מאדמת הדרום."ברור שהכוונה בהדחתי אינה על רקע ה-7.10" קובע בהוד והדר ראש הארגון האחראי על התרעות מודיעיניות, אשר תחת כהונתו חדרו אלפי מחבלי חמאס את הגבול ללא אפילו התרעה בסימני עשן לכוחות על הגבול.

בר ממשיך ומציג עצמו כקורבן, אולי אפילו אם תשאלו אותו קדוש מעונה: "הצורך לתחקר את כלל הגורמים, לרבות מדיניות הממשלה וראש הממשלה, מתבקש לטובת ביטחון הציבור. אם לא אתעקש על כך, עם כל המחירים האישיים שאשלם, אמעל בתפקידי לביטחון המדינה". זו ההזיה המוחלטת שבה חי כנראה בר. הוא נשאר בתפקיד בשבילנו, כדי להגן עלינו, הוא משלם מחירים אישיים למעננו.

בר לא רק עוצר בהתקרבנות ילדותית ומבישה, הוא הולך צעד רחוק יותר, ומאשים גורמים חיצוניים לארגון (בדגש הממשלה והעומד בראשה) באחריות לטבח אוקטובר. טענה שקשה להתווכח איתה, עד שמבינים שבר מאשים את הממשלה על פי תחקירים אותם השב"כ כתב ובהם התנער לחלוטין מכל אחריות ארגונית ואף הפנה אצבע מאשימה כלפי יהודים אשר עולים להר הבית.

כל אלה בנפרד, כאירועים מבודדים, היו מותירים טעם רע בפיו של כל אדם רציונלי. מלבד הצהרת אחריות פורמלית, בר מסיט את תשומת הלב לדרג המדיני מיד לאחר הזכרת אחריות השב"כ. הוא משתמש ב"אחריות ציבורית" ו"פוטנציאל הסלמה" כהצדקה להישארותו בתפקיד, מציג עצמו כקורבן המוכן לשלם "מחירים אישיים" למען האמת, ודוחה את מימוש האחריות המעשית לסוף הקדנציה – כל זאת תוך התחמקות מדיון בכישלונותיו הספציפיים שהובילו למחדל.

בר מגדיל על כל אלו ובדבריו מייחס אמירות פוליטיות מובהקות, למרות שהוא נמנע מאזכור ישיר של מפלגות, תגובתו רוויה באמירות פוליטיות ומסרים לקבוצות ספציפיות. הוא מרמז למניעים פוליטיים מאחורי פיטוריו, מאשים את נתניהו בדרישת נאמנות אישית על חשבון טובת המדינה, ומשתמש במונחים כמו "ממלכתיות" ו"אמון לאזרחי ישראל" המהדהדים את שיח המחאה. בר מציג עצמו כ"שומר סף" העומד מול לחצים פוליטיים, מבטא סולידריות עם מערכת הביטחון מול הדרג המדיני, ודבריו משתלבים בנרטיב המחאה באופן מובהק על העדפת אינטרסים אישיים על פני ביטחון המדינה.

דבריו של בר מבישים. מוסרית, אנושית, ביטחונית ובעוד רמות רבות. תגובתו מציגה את עומק הבלבול בגופים מסוימים במערכת הישראלית, או אולי ספציפית באישים מסוימים.

בימים קריטיים אלה, כאשר מדינת ישראל ניצבת בפני אתגרים קיומיים מבית ומחוץ, נדרשת ממנהיגי הביטחון של המדינה אחריות אישית מלאה, יושרה וממלכתיות אמיתית – לא כסיסמה ריקה. תגובתו של בר לפיטוריו חושפת את עומק המשבר במערכת ביטחונית שהפכה פוליטית. הציבור הישראלי ראוי למערכת ביטחון שמגנה עליו, לא לאליטה שמחנכת אותו ומתעלמת ממחדליה. בפיטוריו של בר יש הזדמנות לשיקום והחזרת האמון בשב"כ, כארגון מקצועי שעומד מעל לפוליטיקה ומחויב לביטחון כל אזרחי ישראל.