אני אורי, בן 34, נשוי ואבא. בשנת 2020, בשיא הקורונה, בין חל"ת לחזרה לשגרה, התחלתי להרגיש שמשהו לא תקין. הכאבים גברו, הבדיקות נערמו, ותוך חודש מצאתי את עצמי עם אבחנה קשה – סרטן מסוג לימפומה הודג'קין. מחלה שהפכה את חיי על פיהם.

הטיפולים הכימותרפיים היו קשים מנשוא. אני זוכר שחבר שאל אותי איך אני מרגיש, ועניתי לו: "כאילו שמשאית נכנסה בי במהירות שיא." הכאב היה עצום, הנפש הייתה מרוסקת, אבל יותר מהכול – הרגשתי בדידות. בדידות במחלקה, שבה הייתי הצעיר היחיד. בדידות כי העולם המשיך הלאה בזמן שאני נלחמתי על חיי.

בתוך התקופה הזו גיליתי את עמותת חלאסרטן. הבנתי לראשונה שיש עוד אנשים כמוני, שעוברים את אותם הקשיים, ושיש קהילה שלמה שמבינה אותי באמת. נכנסתי לקבוצות תמיכה, הכרתי חברים חדשים, ולמדתי לעבד את החוויה. אבל אז הגיע שלב נוסף, שלא חשבתי עליו – ההחלמה. לכאורה, הרגע שבו אתה מסיים טיפולים ומקבל תשובה שהסרטן נסוג, אמור להיות השלב שבו החיים חוזרים למסלולם.

אבל המציאות שונה לגמרי. כשסיימתי את הטיפולים, הרגשתי שאני נזרק ללב ים בלי לדעת לשחות. הגוף היה תשוש, הנפש הייתה שבורה, ואף אחד לא סיפר לי כמה קשה יהיה לעכל את כל מה שעברתי. ההחלמה הייתה אפילו מאתגרת יותר מהמחלה עצמה.

רק לפני כמה שנים הייתי מטופל והיום אני הלפר

למזלי, הייתי כבר חלק מקהילת חלאסרטן – מקום שבו אף צעיר לא נשאר לבד. אבל בשלב הזה הרגשתי שאני רוצה להחזיר, לעזור למי שעכשיו נמצא בדיוק במקום שבו הייתי לפני כמה שנים. ואז שמעתי על פרויקט "הלפרים". כשהצטרפתי כהלפר בבית החולים בלינסון, זו הייתה סגירת מעגל עבורי. רק לפני כמה שנים הייתי מטופל במחלקה, ועכשיו אני שם כדי להושיט יד למישהו אחר. התפקיד שלנו כהלפרים הוא להיות שם עבור החולים החדשים – להקשיב, לתמוך, ללוות, לספר להם שגם אנחנו היינו שם, ושהם לא לבד.

הליווי נעשה בדרכים שונות – לפעמים זו שיחה קצרה במהלך האשפוז, לפעמים התכתבות בוואטסאפ, ולפעמים פגישה אישית. כל חולה מתמודד אחרת, וכל אחד צריך משהו אחר – אבל התחושה שיש מישהו בצד השני שמבין אותך באמת, היא משמעותית לא פחות מהטיפול עצמו. הפרויקט הזה הוא לא פחות מהצלת חיים נפשית. מחקרים מראים שוב ושוב שחולים שמקבלים תמיכה רגשית מתמודדים טוב יותר עם המחלה. וכשמדובר בצעירים, שיש להם אתגרים ייחודיים כמו פוריות, קריירה וזוגיות, הליווי הזה הופך לקריטי.

ארבע שנים אחרי המחלה, אני עדיין מחלים, עדיין עובר ביקורות, ועדיין מלווה מטופלים חדשים. אני יודע בדיוק מה עובר להם בראש כשאני נכנס למחלקה, ואני שם כדי להזכיר להם שהם לא לבד. הסרטן לוקח ממך הרבה, אבל הוא גם יכול לתת – חיבורים עמוקים, קהילה תומכת, ורצון להשאיר חותם. אני בוחר בכל יום מחדש להיות שם בשביל אחרים, בדיוק כמו שהיו שם בשבילי.

ביום הסרטן הבינלאומי, אני מבקש מכם דבר אחד – אם אתם מכירים מישהו שחולה, היו שם בשבילו. לפעמים, מספיק שמישהו ישב לידו ויגיד: "אני מבין אותך." זה שווה הכול.

ורק נהיה בריאים.