מיומנו של טלה

תגובה למאמר שפורסם אתמול

היום שאלתי את אמי למה היא מקבלת כל בוקר מהשומרים מין תרופה כזאת שאני ושאר האחים לא מקבלים. אמי הסבירה לי שזה כדי שהיא לא תכנס להריון, השומרים חושבים שיש כבר מספיק טלאים כדי לשמור על קיומנו בעולם.

"אבל מה אכפת להם שיהיו עוד?" שאלתי את אמי.

"משום שאין מספיק מקום במכלאה לכל כך הרבה", השיבה אמי. "וגם אין להם תקציב להאכיל את כולנו".

"אז למה לא נותנים לנו לצאת מהמכלאה? לטייל בהרים?" שאלתי.

"השומרים אומרים שזה לא הומני", השיבה אמי. "הם טוענים שאנחנו לא יכולים להסתדר שם. שיטרפו אותנו. שאנחנו מין כזה שכבר לא יכול להסתדר בלי טיפול צמוד של בני אדם. שבשביל שנוכל להמשיך להתקיים ולא ניכחד, אנחנו חייבים להשאר במכלאה, תחת השגחתם. לכן הם שמים את כולנו במכלאה ולא נותנים לנו להתרבות, זה בשבילנו. ככה זה יותר הומני".

"אז שיטפלו בנו". אמרתי.

"לא תמיד זה היה כך", הודתה אמי. "זה בגלל החוק על השחיטה. לפני דורות רבים, היו בעולם מאות אלפי כבשים. הם טיילו להם להנאתם מבקר עד ערב על ההרים, ואכלו עשב טעים, באין מפריע. יתרה מזאת. בני האדם טרחו כל יום לקחת אותם אל ההרים, למקום שיש בו הרבה עשב טוב, וגם לשאוב להם מים בשדה. ככה זה היה עד שיצא החוק על השחיטה".

"ואז שחטו את כולם? ואז הם הפסיקו לשמור שלא ניכחד?" שאלתי.

"בדיוק להפך", ענתה אמי. "אז הודיעו שאסור יותר לשחוט כבשים. ומאז בני האדם לא מוציאים את הכבשים אל ההרים, ואין עוד כבשים בעולם חוץ מבמכלאה הזאת".

"לא הבנתי", אמרתי לה, "כששחטו אותנו היינו עשרות אלפים וכשהפסיקו לשחוט אותנו אנחנו רק עשרה?"

"גם אני לא בדיוק מבינה את זה", ענתה אמי. "זה קשור משהו להומניזם. בני האדם רוצים להיות עוד יותר בני אדם. מאז שהם רוצים להיות בני אדם הם כבר לא לוקחים אותנו להרים ולא נותנים לנו לגדול".

"לא יפה", עניתי לה. "להם מותר להיות בני אדם ולנו אסור להיות כבשים?"

"ככה זה בני", אמרה אמא. "פלורליזם, חופש, דמוקרטיה, חירות. אתה חייב לצעוד עם הזמן, אסור לך להשאר מאחור".