בין קודש לספורט פרשת וארא: עוד מעט ייסגר חלון ההעברות של ינואר והרבה שחקנים ימצאו את עצמם בקבוצות אחרות מאלה שאיתן התחילו את העונה. היום הניידות היא גבוהה ביותר ושחקנים נודדים בין מועדונים וארצות בקלילות רבה. אם ננסה למצוא דוגמאות הפוכות, של שחקנים שבילו את כל הקריירה שלהם במועדון אחד, זה יהיה קשה מאד. אני מצאתי רק שניים כאלה: פרנצ'סקו טוטי של רומא וקרלוס פויול של ברצלונה.

כדי לצפות בסרטון זה, אנא הפעל JavaScript , ושקול לשדרג לדפדפן שתומך ב HTML5 video .

שמחה רז עם "בין קודש לספורט" | צילום: סרוגים

שחקנים שמזוהים עם מועדון אחד אבל עברו למועדון אחר אפשר למצוא יותר בקלות. מיקי ברקוביץ הגדול של מכבי ת"א פרש בהפועל ת"א אחרי שנה בהפועל ירושלים. אורי מלמיליאן הבית"רי פרש בהפועל כפר סבא אחרי שבילה 3 שנים במכבי ת"א דווקא. גם ראובן עטר עבר מהפועל חיפה למכבי חיפה. השבוע נפטר אחד מאגדות מנצ'סטר יונייטד- דניס לאו. למרות שהיה מזוהה עם השדים האדומים, הוא פרש דווקא במדי היריבה העירונית- סיטי.

במשחקו האחרון שם, בסוף שנת 1974 הוא כבש נגד יונייטד שער שהוריד אותם לליגה השנייה. כאן באה לידי ביטוי התופעה שאני רוצה לדבר עליה היום. זה היה השער היחידי של לאו, מכל 257 השערים שכבש, שאותו לא חגג. כך נוהגים שחקנים שעברו ממועדון אחד לשני, כאשר הם כובשים מול האקסית- הם לא חוגגים. אין חוק כזה, אבל כך נוהגים כולם והקהל, בדרך כלל, מכבד את זה.

זה מין כבוד לכור מחצבתם, שם גדלו ולמדו. לכן הם ישתדלו להצליח ולכבוש במועדון החדש, אבל הם לא יחגגו עם הרבה כבוד והכרת תודה למועדון הישן. בפרשת השבוע יש לנו דוגמה כזו, החוזרת פעמיים. השבוע אנחנו קוראים על שבע מתוך עשרת המכות שהמטיר הקב"ה על מצרים. למרות שמשה היה זה שהוביל את כל המהלך מול פרעה – בשתי מכות מתוך השבע בפרשה, לא הוא זה שמביא את המכה על המצרים.

בין קודש לספורט: היפנים שמנקים את האצטדיון וההכאה כל היאור

במכת הדם כתוב:"אמור אל אהרון קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים" ואז כתוב "ויך את המים" ולא כתוב מי הכה. גם במכת הכינים כתוב "אמור אל אהרון נטה את מטך והך את עפר הארץ". שם ממש כתוב במפורש "ויט אהרון את ידו". למה השתנו המכות האלה דווקא ובהם אהרון הוא זה שמכה את מצרים? חז"ל מגלים לנו את התשובה. משה לא מכה את היאור כי הנהר הציל אותו כשהיה בתיבה בהיותו תינוק בסוף על גדות היאור.

הוא לא הכה את העפר במכת הכינים כי העפר עזר לו להסתיר את גופת המצרי שהוא הרג. ה"בעייה" היא לא בנהר או בעפר אלא במשה. התורה היא לא ספר היסטוריה אלא ספר חינוך למידות ומצוות. אמנם הנהר הוא כבר לא אותו נהר ופיזית זרמו בו כבר מים רבים וגם העפר הוא לא אותו עפר אבל המטרה היא שהאדם יבנה בתוכו את המידה הטובה של הכרת הטוב.

כמו שאוהבים לצלם תמיד את אוהדי הכדורגל היפנים שמנקים את האזור באצטדיון שבו הם ישבו ומשאירים אותו נקי- כך גם התורה רוצה שאם מישהו, או משהו, עזר לנו -שנדע תמיד להגיד תודה. כך אפילו מעשה קטן בונה את הנפש ועושה אותנו לאנשים טובים יותר. יהי רצון שבאמת נדע תמיד להכיר ולהוקיר תודה ואז נהיה ראויים לצאת ממצרים, מתוך מיצרי הנפש שלנו ולהפוך לאנשים טובים ותורמים יותר לעולם.