הסמטה אליה נקלעה הפוליטיקה של "הציונות הדתית", לצד עוצמה יהודית, מעידה על מצוקה רעיונות ופרקטית גדולה. הוויכוח הציבורי בחברה הישראלית על העסקה הוכרע לפני חודשים ארוכים. הזירה הפוליטית, בראשות נתניהו המהוסס, הדביקה את הפער סוף כל סוף. סמוטריץ' וחבריו נשארו מאחור.

שיהיה ברור: בעיניי, הוויכוח הענייני הוא ראוי. העסקה רעה. היא מייצרת שחרור בטפטוף. היא לא מייצרת מנופים מספיקים לשלבים הבאים. היא מחזירה את חמאס לשליטה בחלקים נרחבים מן הרצועה. בתור מי שחי 16 שנים בעוטף עזה, עד לכיבוש הקהילה שלנו והחילוץ מן התופת ואיבוד הבית לזמן מתמשך, העסקה הרעה מאיימת עליי. ועל היכולת שלי להחזיר את ילדיי כשני קילומטרים מחאן יונס, כאשר חמאס חוזר לגבול.

אבל, הברירה גרועה מהעסקה הזו. להשאיר את האחיות והאחים שלנו עוד חודשים ושנים במנהרות המוות זו אופציה בלתי נסבלת. כשלושים חטופות וחטופים נהרגו בעזה. ביניהם חברינו מנירים, יגב בוכשטב ונדב פופולוול ועוד חברות וחברים מהאזור. אם אותה עסקה הייתה נחתמת בין מאי ליולי האחרונים, היו ניצלים עשרות חטופים וחיילים שקיפחו את חייהם ברצועה. לכן, הובלנו את עצרות החטופים החל משבוע הפינוי הראשון שלנו באילת. לכן, המשכנו גם בכל החודשים האחרונים למחות כנגד הממשלה ובעד עסקה בבאר שבע, אליה עברנו כקהילה, ובאזור הנגב כולו. העסקה פותחת פתח לקידום שינוי מדיני בעזה ובאזור, למרות שהממשלה בזבזה זמן קריטי והתעקשה שלא לפעול מדינית לצד הפעולה הצבאית.

הקריאה לשחרר את כולם הופכת צינית במיוחד

הוויכוח ראוי וחשוב והעמדה של רוב הציבור הישראלי ברורה ומוצקה, למרות העסקה הרעה. מה שהרבה פחות ברור הוא המשחק הפוליטי של הימין הרדיקלי הדתי. יש בו הרבה מאוד צביעות ואפס לקיחת אחריות. לראות את הפוליטיקאים שאחראיים לטבח הגדול בתולדות הציונות, שהחריב את האזור שלנו, ממשיכים במופע ציני של אופוזיציה מבקרת זה מחזה קשה לעיניים וללב.

ומילא זה. לדבר אחרי 470 ימי לחימה על "לחץ צבאי" ועל "ניצחון מוחלט" ולטרפד את הסיכוי האולי אחרון להשיב את מי ששילמו את המחיר על ההפקרות וההפקרה, זה כבר גובל בחוסר אחריות קיצוני. כי אם אכן יש דרך אחרת ואפשרות אמיתית למיגור צבאי שלא ננקטו במשך קרוב לשנה וחצי, אז הכישלון של הממשלה הזו במלחמה שבאה בעקבות הטבח, הוא לא פחות נוראי ומהדהד. הקריאה "לשחרר את כולם" (שאיכשהו נעלמה לאחר ההצבעה בממשלה) הופכת צינית במיוחד, על רקע זה. כי מי נגד לשחרר את כולם? מי היה בוחר בעסקה הרעה הזו אם הייתה ברירה כזו? מנהיגות בעת כה קשה מחייבת הכרעות טראגיות, בין רע יותר ופחות. הציונות הדתית הפוליטית כשלה לחלוטין במבחן הזה.

בסופו של דבר נראה שכל מה שנותר מהפוליטיקה הזו הוא ניסיון לשרת את הזרם הישראלי הקיצוני ביותר שדוחף להתנחלות בתוך עזה. הזרם שמתעלם מהאלפים הרבים מאיתנו, כולל אני ומשפחתי, שלא חזרו כלל לעוטף עזה. שמתעלם מהשבר הגדול של האזור שלנו ודוחף להשקעת מיליארדים בהרפתקא של טיהור, סיפוח וכיבוש. שמבקש להעלות קרוונים על מנהרות המוות, בהן השכנים שלנו, האחיות והאחים ממש, נאנקים בשבי החמאס. הזרם שמתעקש גם לא לראות את החורבן וההרג הנוראים בעזה ולקחת עליהם אחריות (גם אם מתוך טענה של רע הכרחי) ולא לנקוט בעצימת עיניים ולב מוסריים. הניסיון להביא להחלטת ממשלה על "חיזוק הביטחון ביהודה ושומרון", משל תפקיד הממשלה הוא לא הביטחון של כלל אזרחי ישראל, היה חותמת סופית לאובדן דרך מוחלט.

אם זה הדבר היחיד שנותר מהפוליטיקה שמתיימרת לייצר את המוסר היהודי ואת המגזר שטובי בניו נלחמים וגם, לצערנו הרב, נותנים את חייהם במלחמה הזו, מדובר בסמטה ללא מוצא שחייבת לפנות דרך לייצוג פוליטי אחראי ורציני בהרבה.

==

אבי דבוש הוא פעיל סביבתי, חברתי ופוליטי ישראלי, ומנכ"ל קול רבני לזכויות אדם.