מה עושים לאבא כהנמן בפוניבז?!

"ג' כתרים הם; כתר מלכות זה השלחן דכת' בו זר זהב סביב, כתר כהונה זה המזבח דכתיב בו זר זהב סביב, וכתר תורה זה הארון דכתיב בו זר זהב".

"מפני מה אין מצויין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן? שלא יאמרו תורה ירושה היא להם" (נדרים פא,א)

רוח רעה בהיכל

רוח רעה מרחפת בגבעת ישיבת פוניבז' בבני ברק, אם ה'ישיבות הליטאיות'. ישיבה זו הפכה למותג ב'עולם התורה' וזכתה לתארי שבח בזכות בוגריה הרבים התופשים מקום בעולם הרבנות, הדיינות, החינוך והעסקנות החרדית. שיטת הלימוד הלמדנית-'ליטאית' הפכה למרכזית ב'עולם הישיבות', והיא מחוקה (=לשון חיקוי) גם בישיבות חסידיות וספרדיות, ושלטת בלימוד הגמרא בעיון בישיבות הציוניות לגווניהן. בתחרות מול הישיבות הליטאיות הירושלמיות הבולטות, מיר וחברון, התקשורת העניקה לפוניבז' את עיטור האבירות הגבוה – 'אוקספורד של הישיבות'.

הכתר, ההילה והתהילה נקשרו בכנפי ישיבה זו גם (ובעיקר?) בזכות מייסדה הרב יוסף שלמה כהנמן הדגול, שנמלט מן השואה בגפו (עם בנו אברהם בלבד. יתר משפחתו הושמדה) כשהוא יוקד באש לנטוע מחדש בארץ ישראל את עטרת תורת-ליטא שנגדעה. כרב ועסקן רב פעלים ייסד את קרית ישיבת פוניבז' על גבעה נישאה בבני ברק, והקים אהל הנצחה לקדושי ליטא הי"ד. הרב כהנמן כיהן כראש הישיבה ומרביץ שיעורים, ובו-זמנית כמנהלה הכלכלי ומרחיב חזונה התורני. אחת מפעולותיו הנודעות הוא מפעל 'ירחי כלה' – לימוד-קיץ מרוכז לציבור הרחב, ברמה ובאווירה ישיבתית. תלמידיה ותלמידי תלמידיה ייסדו ישיבות ובתי מדרש ברחבי הארץ, בסגנונה ובשיטתה, והחזון ה'ליטאי' הכה שרשים ועשה פירות.

עד שפרצה אש המחלוקת המלחכת את ישיבת פוניבז' למעלה מעשור. סכסוך עז פרץ בין ה'יורשים', בין הבן הרב אברהם כהנמן לבין החתן הרב שמואל מרקוביץ, ותרב בגבעת הישיבה תאניה ואניה. בעשור זה התקיימו אינספור התדיינויות בין הנצים וסובביהם בבתי דין רבניים, בבוררויות ובבתי משפט, ולא מעט התכתשויות אלימות בהיכל הישיבה ובמסדרונותיה. לאחרונה התקשורת מוצפת בדיווחים על אלימות, הרס והתערבות משטרתית בין שני המחנות הפועלים כישיבות נפרדות באותו מיתחם, מכח צוי בוררות ובתי משפט.

לכל הדעות הסכסוך איננו על 'שיטה' או 'השקפה' ולא על שום דבר שברוח. התבערה היא בענייני בעלות ושליטה ובעיקר רכוש, שיש עמה קנאה, תאוה וכבוד. הביטוי "חילול השם" דל מלתאר את המשמעות הציבורית, החינוכית והתורנית הבוקעת מפרשה זו. האסון הוא שהאש בוקעת דוקא מלב מקדשה של 'תנועת המוסר', שהיא התשתית ההשקפתית של הזרם הישיבתי ה'ליטאי'. לבי-לבי על ישיבת פוניבז' אשר כל עובר עליה ישום וישרוק איכה היתה לתבערת אנטי-מוסר ואנטי-מידות, ותורתם נעשית פלסתר. עליהם קונן קהלת (ט,טז) "וחכמת המסכן בזויה" ("וכי חכמתו של רבי עקיבא בזויה?", אלא מי שנוהג היפך תורתו. קה"ר שם). התלמידים הנצים כינו את עצמם בתגי יחידה הלקוחים מהסיטרא אחרא הקוזאקי: 'שונאים' ו'מחבלים'. "שעירים ירקדו שם", ובת קול מנהמת מן החורבה: חילכם לצה"ל!

אין התורה ירושה

לא הייתי נדרש לפרשה עגומה זו אלמלא הלקח שבפי, ומסתמא אני שופר לרבים; אבוי לישיבה שמייסדה ומנהליה רואים בה 'ירושה' לבניהם ולחתניהם. גם אם מבחינה משפטית מדובר ב'עסק משפחתי', ובתאגיד חוקי לכל דבר – התורה איננה ירושה, ובודאי לא באפיק של 'מעתיקי השמועה' ומנחילי שרשרת התורה.

אמת, מלכות עוברת בירושה. מושג המלך מוגדר ביצירת שושלת (ראו בספרי 'שופטים בגובה חז"ל' בפרשת אבימלך). אדמו"רי החסידות לכל שלוחותיה אוחזים במידת המלכות, ומנחילים – בהגדרה – את הכתר והכבוד, ואת כס החצר, בירושה לצאצאיהם. אם רבו הצאצאים הראויים, אם יש בחצר כדי חלוקה היא מתפצלת, ואם לאו – נופלים למחלוקת. לא כן בהרבצת תורה ש"אין התורה ירושה" כמצוטט בראש המדור, ו"לא ירשו בניו של משה מקומו אלא יהושע יירש מקומו" (במד"ר יב).

ישיבת פוניבז' בתצורתה הנוכחית חייבת להיסגר, ואין שני מלכים דרים בכפיפה אחת. ובעיקר, אינני מאמין כי בחורי הישיבה ואברכיה מסוגלים להשקיע ראשם בתורה כאשר מסביבם יהום הסער, והקולר תלוי בצוואר המנהיגים. מן הבחינה המשפטית והרכושנית הפתרון היחיד, והוא ההלכתי, קרוי "גוד או אגוד" (=משוך או אמשוך); צד אחד ירכוש את חלקו של השני ויקים 'אוקספורד' לתפארת במקום אחר.

(נכתב במוצ"ש משפטים)