הסימן הכי מובהק שהמהפכה של אורי אורבך ז"ל הצליחה, היא לא מספר הדתיים או המתנחלים בתקשורת, גם לא ההצלחה של מפלגת הבית היהודי בזירה הפוליטית, אפילו לא שישי בשלייקס המיזם שלאחרונה הכי מזוהה איתו מאז שהוא החליט למנף את המשרד המאובק שקיבל.

הסימן הכי מובהק שאורי אורבך הצליח בגדול בדרך אותה התחיל בשבילי הכתיבה והעיתונות, בתכנית המילה האחרונה שיצרה שיח חדש ובמיצוב הדתיים בתקשורת, זו הלוויה שהייתה ביום פטירתו.

עד שאורי אורבך נפטר אנשים כמוהו מהמגזר הציוני דתי נחוו כשוליים ודווחו בשולי החדשות קצת לפני מזג האוויר (חריג בעניין הזה הרב עובדיה יוסף שעל התקשורת נכפה לסקר את הלוויה לאחר שהרחוב אמר את שלו ולאחר הרזומה של החיים הפוליטיים). ופתאום כשאורבך הסתלק לגנזי מרומים זה דווח כאילו אחד מהחבר'ה הלך. אריק סיני עלה לנגן ערב אל מול גלעד, קטעים מספריו צוטטו בהרחבה וכל ערוצי התקשורת נתנו לאורבך מקום של כבוד.

זו הפעם הראשונה כמדומני שמישהו מהציונות הדתית קיבל את מרכז הבמה כאילו הוא היה חלק בלתי נפרד מהברנז'ה. כאילו הוא וגילה אלמגור (שתבדל לחיים טובים) אכלו מאותה המסטינג. כאילו הוא קובי מידן, או אברי גלעד חברו מהתכנית המהפכנית המילה האחרונה.

עד היום הזה בו הסתלק אורבך הציונות הדתית הייתה בשוליים. בת חורגת, כזו שמדווחת מהצד בעין צדדית של המגיש התורן. אורי החל את המהלך. הוא החל כראש חץ להיכנס אל תוך ההוויה הישראלית, אל תוך המיינסטרים, מהפרוורים האחוריים והמושמצים של החברה בישראל. הוא החל כחייל כמעט בודד. אבל הוא לא סיים שם. הוא השתחל אל מרכז ההוויה התרבותית ומשם פתח את השער לבאים אחריו.

ההלוויה של אורי הייתה הרגע בו הישראליות אותה הוא ייצג, זאת שקצת שונה והרבה דומה. זאת שגם חייה במלואה בתרבות הישראלית כשותפה, אבל גם חיה אורך חיים דתי עם כל המשתמע, עם בית הכנסת שעומד במרכז החיים ועם ערכים מעט שונים. הישראליות הזאת נכנסה לבית וללב של המרכז בישראל.

אורבך הוספד על ידי כל פלגי הארץ, מכל הקשת הפוליטית, החברתית והתרבותית. הוא לא נלקח לאיזו לוויה והספדים שהם רק נחלת השבט הקטן שהוא אהב לכתוב עליו מבני עקיבא. אורי הצליח להיכנס ללבבות של כולם ופתח את הדלת לכל בני הציונות הדתית שפעמים רבות הרגישה קצת חורגת.