לרוב אני מאמינה שאנו כאנשים פשוטים שאינם מקבלים את כל הכלים בשביל להחליט האם עסקת החטופים טובה או שלא, צריכים להשתדל פחות להביע את דעתנו בנושא.

אפילו אנו כעיתונאים, לא חשופים לכל המידע הרב שהצנזורה אוסרת עליו, ואף לא מודעים לכל הדיונים וההתקדמויות מאחורי הקלעים. כמובן שיש עמדות בסיסיות, כמו "לא עושים משא ומתן עם ארגוני טרור", או ש"רק כוח צבאי יחזיר את החטופים הביתה".

אך נראה שמלבד קומץ ימני אידיאולוגי לחלוטין, רוב העם מבין שעל אף הקושי והסלידה, אין ברירה אלא לעשות עסקה עם ארגון הטרור הרצחני – חמאס.

אך כאן נכנסת השאלה מה מוסרי יותר. והיא אולי השאלה הקשה מכולן. משום שאם מדובר בעסקה חלקית, הכוללת חלק מהחטופים, מצד אחד "המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא", אך מצד שני לו ניתן להתחמק מכך שעל ידי חתימה על עסקה זו, אתה עלול לגזור גזר דין מוות על שאר החטפים.

הסיבות לכך הן רבות, אך המרכזית שבהן היא המשך ההתדיינות עם מחבלי חמאס, והאפשרות שהדיונים ימשכו גם 20 שנה, בהן רוב הסיכויים שהחטופים לא ישרדו.

אך אם מדובר בעסקה כוללת, שמחזירה לנו הביתה את כל 98 החטופים (החיים והמתים) יש ללכת עליה כמעט בכל מחיר. ורגע לפני שאתם מתלהמים, אין הכוונה מילולית באמת בכל מחיר.

שהרי אם הם יבקשו שניסוג עד באר שבע, כמובן שלא נוכל לקיים זאת, כנ"ל אם הם ידרשו שנכיר בארגון הטרור חמאס כשולטים הרשמיים ברצועת עזה.

אך הכוונה היא שעל ישראל להסכים לוויתורים קשים וכואבים תמורת עסקה כזו. נכון, זה קשה מאוד, נכון ישוחררו בעסקה כזו מחבלים ארורים, רוצחים שפלים שאם ישראל לא תסמן אותם ותיזהר הפעם שבעתיים, הם עלולים לעשות לנו ה-7 באוקטובר שוב.

אך יחד עם זאת בשבי חמאס נמצאים אזרחים ואזרחיות שנחטפו מביתם בגלל שהמדינה והצבא הפקירו אותם. הם נמצאים שם כי לראשי מערכת הביטחון שלנו, קל יותר ליפול לקונספציות הזויות ומרגיעות, במקום להבין שמולנו יש חיות ולא אויב אנושי.

ולכן, אחרי שעסקה כזו תיחתם, על ישראל להתעורר באופן הכי קיצוני שהיא יכולה ולוודא שהיא עושה הכל בשביל להגן על תושביה.

ודעתי היא כי אם מדובר בעסקה כוללת שבה חוזרים אליו 98 חטופים – על ישראל לקחת אותה.