מאז שיריב לוין הכריז על "רפורמת המשילות" – אני לא רק נאבקת נגדה, אני גם קוראת לפשרה בהסכמה רחבה. האני באמת מאמינה שכולנו חייבים להתפשר ולוותר גם על דברים שלא קל לוותר עליהם. זו הדרך היחידה לוודא שנוכל לחיות ביחד בארץ הזאת.

אם כך, לכאורה הייתי אמורה לקפוץ משמחה: סוף סוף הקואליציה הציעה מתווה פשרה. ובאמת, לרגע אחד כמעט התפתיתי לעשות זאת. אבל שני דברים מנעו ממני:ה"מי" וה"מה". כלומר – מי שמציע את הפשרה, ותוכן הפשרה עצמה.

כך היה צריכה להראות הרפורמה של לוין

יריב לוין היה צריך לפתוח את הצעת הפשרה במילים הבאות: "חטאתי, עוויתי, פשעתי. ניסיתי להוביל "רפורמה" שאילו הייתה מתממשת, הייתה הופכת את מדינת ישראל למדינה לא דמוקרטית, מה שהיה מחליש אותה באופן משמעותי ומסכן את קיומה. שאפתי להשיג לי ולקואליציה כוח בלתי מוגבל. אני מבין שזו הייתה טעות קשה וחמורה.

היה ראוי שאתפטר מתפקידי ובשנים הקרובות אשאר ספון בביתי. בכל זאת אני מבקש מכם, לפנים משורת הדין, שתתנו לי הזדמנות לנסות לתקן ולהביא הפעם מתווה מאוזן שבאמת יכול להביא לריפוי של החברה הישראלית. בחזקת – אם אתה מאמין שאני יכול לקלקל, תאמין שאני יכול לתקן. באתי לתקן. אבל לפני הכל אני מבקש מאזרחי ישראל סליחה על שגרמתי לטרלול מערכות ולפגיעה קשה במרקם החברתי העדין והפרתי את האיזון בין המוסדות הדמוקרטיים".

אם יריב לוין היה פותח את המתווה במילים האלה, אולי אפשר היה להתחיל להתייחס אליו ברצינות. אבל כל עוד הוא לא לוקח אחריות על הנזק החמור שעשה, אין לו זכות להציע מתווה פשרה. שישאיר זאת לאנשים אחרים, שיש סיכוי שאפשר יהיה לתת אמון בהם ובכוונותיהם.

ולגופו של עניין: המתווה של סער ולוין כולל ויתור מסוים מצידם בכך שהשינויים יחולו רק מהכנסת הבאה, ואף תהיה הגבלה על חקיקת חוקי יסוד. שני הדברים מבורכים. אך המחיר גבוה. גבוה מדי. לא רק שבית המשפט יהפוך לפוליטי ולא מקצועי, מה שיוריד בהרבה את אמון הציבור בו (האמון בכנסת ובמפלגות נמוך בהרבה מהאמון בשופטי בית המשפט העליון).באותיות הקטנות של מתווה הפשרה, נאמר שאם נציגי הקואליציה והאופוזיציה בוועדה לבחירת שופטים לא יצליחו להגיע להסכמה (מה שבהחלט סביר שיקרה), כל אחד מהם יוכל להציע שלושה שופטים לבית המשפט העליון, והצד השני יהיה חייב להסכים לאחד מביניהם.

הסעיף הזה כל כך חמור, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר. הפשרה נועדה כדי לאפשר בחירת מועמדים בהסכמה רחבה. זה מה שקרה כשהתקבלה החקיקה שהוביל גדעון סער ב-2008. ובאמת מאז נבחרו שופטים שהיו מקובלים על הצדדים השונים. מאז יש הרבה יותר שופטים שנחשבים שמרנים, ובשנה האחרונה יש אפילו רוב של שופטים שמרנים בבית המשפט העליון, שכן כל השופטים המכהנים היום, מונו בתקופת כהונתם של שרי משפטים מהימין: יעקב נאמן, איילת שקד וגדעון סער.

על פי מתווה ה"פשרה" החדש, יריב לוין יוכל להציע שלושה אנשים שברור שאינם מקובלים לא על האופוזיציה, וגם לא על שופטי בית המשפט העליון, משום בחינה שהיא והם ייאלצו לבחור אחד מהשלושה ולהכניסו לבית המשפט העליון, גם אם מדובר באדם שאין לו הרקע הנדרש לתפקיד והוא בבחינת "סדין אדום". האופוזיציה מצידה תרצה ודאי לאזן זאת על ידי האנשים הקיצוניים ביותר מהצד שלה, ותאלץ את הקואליציה לבחור אחד משלושה אנשים שאינם מקובלים עליה, וכך במקום לקבל שופטים שיש עליהם הסכמה רחבה, נקבל שופטים שבהכרח אינם מקובלים על חלק גדול בעם.

זה כשלעצמו ירסק את אמון הציבור בבית המשפט.

אני מקווה שהממשלה הבאה תהיה ממשלת אחדות לאומית עם מפלגות מגוונות ושונות, מהימין, מהשמאל ומהמרכז. שם תתקבל פשרה שמקובלת על רוב רובו של העם, בלי טריקים ובלי שטיקים. אבל הפעם באמת. את השינויים האלה יובילו אנשים אחראים שזוכים לאמון ציבורי גבוה מכלל הציבור.

יריב לוין, עשית מספיק נזק. לך הביתה ותן לבאים אחריך להתחיל לתקן.

==

פסית שיח היא מנהלת לשעבר של תיכון דמוקרטי, יהודי-פלורליסטי, כיום מלווה מנהלי בתי ספר, מורה למחשבת ישראל ומטפלת ב-Li.c.b.t. בוגרת האולפנה בכפר-פינס ומדרשת לינדנבאום.