לדרוך על חלומות

"אילו היו לי בגדיהם הארוגים של השמיים,

שזורים אור זהוב וכסוף

כחולים ולוטים ואפלים שבבגדי

הלילה והאור ואור-למחצה –

הייתי פורשֹ בגדים אלו תחת רגליך:

אך אני, בעוניי – רק את חלומותיי יש לי;

פָרַשֹתי חלומותיי תחת רגליך;

צְעַד בזהירות, כי על חלומותיי אתה דורך"

(ו. ב. ייטס)

חלומות הם שבריריים. הם נוצצים, גדושי אפשרויות – והם נושאים את משקל מהותנו: הזהות, התקוות שלנו, עומק עצמיותנו. ואף על פי כן, כמה קל לשבור אותם!

כהורה, אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות מהרהר בחלומות של ילדיי. כל אחד ואחד מהם – כיום בשנות העשרים והשלושים לחייהם – צועד בדרכו שלו, מעצב את החזון האישי שלו לגבי העולם. אני זוכר שכשהיו צעירים יותר, חלומותיהם היו פשוטים יותר – לגדול להיות יַזָם, אמן, חייל; לחלום על הרפתקאות, על גדוּלה; לחלום להותיר את חותמם.

החלומות הללו נדמו בהירים, חסינים למגע.

אבל כעת, כשהם הולכים ונעשים למבוגרים, אני נוכח עד כמה חלומות אלו עשויים להיות עדינים. אני רואה איך הם נאבקים עם כובדהּ המצמית של המציאות, איך חזונו של כל אחד ואחת מהם מתפתח בעודם נתקלים באתגרי החיים. כהורה, אני רוצה להחזיק את חלומותיהם בזהירות, לכבדם ולא לכפות עליהם את חלומותיי שלי. אבל זה לא תמיד קל. איך מגֵנים על חלומו של אדם מבלי לעצב חלום זה? איך צועדים לתוך חזון חייו של אדם – מרחב קדוש שלו – מבלי למחוץ אותו תחת משקל אהבתך או פחדך?

שאלה זו – איך לאפשר את חלומותיהם של אחרים – איננה רק שאלה להורים. זו שאלה לכולנו – כפרטים, כחברה, כאומה. וזו גם השאלה שבלב סיפורו הגדול של יוסף.

הסיפור נפתח בחולֵם: נער בן שבע-עשרה, הניצב לו בשדות. אהבת אביו עוטפת אותו בדמות כותונת, חיה והדורה בצבעֶיה, סמל מעמדו כנבחר. יוסף חולם באומץ, שלא לומר ביהירות…

הוא חולם על אלומות-דגן המשתחוות ארצה לפניו; על השמש, הירח והכוכבים המטים את זוהרם אל עבר מקומו ביקום. יוסף מבטא חלומות אלו בוודאות של עֶלֶם. טרם למד על בשרו מה פשרם של חלומות, או מה מחירם.

אֶחיו, העומדים באותם שדות, שומעים את דבריו לא כחזון של תקווה, אלא כמַדקרות-פֶצע. חלומותיו של יוסף אינם מרוממים אותם; הם מבודדים אותו. הכרזותיו הופכות לחומות, לא לגשרים.

והם פועלים. בכאבם, בכעסם, הם מפשיטים את יוסף מכותנתו – סמל מעמדו, אהבת אביו, זהותו. הם משליכים אותו לבור.

מה קורה לְחולֵם בַחשכה?

חלומותיו של יוסף אינם נסובים רק על העתיד. עניינם הוא זהות, שייכות. לרמוס את חלומו של אדם, פירושו לרמוס את עצמיותו. "פרַשֹתי חלומותיי תחת רגליך; צְעַד בזהירות, כי על חלומותיי אתה דורך."

אך סיפורו של יוסף לא נגמר בבור. הוא נמכר לעבדות, נבגד שוב ושוב. הוא יורד אל כלא מצרי, מקום של דומייה ואופל. והנה דווקא במקום זה, השָפֵל-מכל-שפל, מתחיל יוסף להשתנות. הוא פוגש שוב חלומות, אך זו הפעם אין אלו חלומותיו שלו. שר המשקים ושר האופים באים אליו עם חלומותיהם.

חלומות אלו שבריריים, רועדים מאי-ודאות. אין הם באים כהכרזות, אלא כשאלות: מה פשרם? מה עומד לקרות?

ויוסף מקשיב. הנער שבעבר הכריז על גדולתו – פוסע כעת מעדנות. הוא צועד אל תוך חלומותיהם של אחרים, לא כדי למשול בהם אלא כדי לאפשר אותם, לפרשם. לפרש חלום – משמע להיזהר בדריכותֶיךָ, לחדור למרחב המקודש-מכול לזהותו של הזולת – ושם להציע בהירות.

זוהי התמורה העמוקה שחלה ביוסף. חלומותיו, שבעבר בודדו והרחיקו, הופכים לגשר. הוא לומד שחלומות אינם אודות כוח; עניינם קשר, חיבור. וכשפרעה מזַמנו אליו, יוסף עולה לגדולה לא משום שחלומותיו שלו התגשמו. הוא עולה לגדולה משום שלמד להקשיב, לאחוז בתשומת לב בנימים העדינים שמהם נטווה חזונו של הזולת. זהו הלקח שיוסף מלמד אותנו.

לחלום – זו עשייה קדושה. ולאפשר את חלומו של אדם אחר – זו אחריות קדושה. לדרוך בזהירות אין פירושו לוותר על חלומותינו, אלא להתמיד בהם בענווה, להכיר בכך שכל אדם נושא את חלומותיו שלו, את תקוותיו שלו, את זהותו השברירית.

אין זו חולשה, אלא כוח. הכוח לומר: חלומי חשוב, אבל כך גם חלומך.

לחלום אינו רק מעשה של תקווה; זהו מעשה של יצירה. לחלום פירושו לעצב חזון של עתיד אפשרי, למתוח את גבולות הקיים אל עבר אופק ה"ייתכן". וכאן טמון האתגר: איך חולמים באומץ אך בה בעת מותירים מקום לחלומו של הזולת? איך נקדם את חזוננו מבלי שכובד משקלו ירסק את חזונם של אחרים?

בישראל כיום, הרחובות טעונים גִצֵי-מתח של חלומות מתחרים. כל צד דבק באדיקות בחזונו – חזון של צדק, של ביטחון, של מסורת או של קִדמה. אלא שחלומות אלו לעיתים קרובות מתנגשים. קול אחד עולה וגובר, אחר מושתק. חלום אחד תובע את שלו, אחר חש מחוק.

אנחנו אומה של חולמים, אך האם נוכל להיעשות גם לאומה של מאזינים?

יוסף מלמד אותנו שמעשה החלימה חייב להתפתח. חלומות הנעורים שלו היו הצהרות – בוהקות ומסנוורות. הוא הכריז על חזונותיו ללא איפוק, מבלי להביא בחשבון כיצד יתקבלו, האם הם עלולים לפצוע. רק משֶירַד אל החושך, מששהה בבור ובכלא, למד יוסף לדרוך בזהירות. הוא גילה שחלומות מוכרחים לחבר, לא לפלֵג. הוא למד לצעוד לתוך המרחב העדין של חזונו של האחר – ולהציע לו כוח.

ואולי השביעי באוקטובר היה רגע הבור שלנו – צלילת-מַטָה שמאתגרת אותנו להביט אל מעבר לעצמנו. כמו יוסף שהושלך אל הא פילה, זהו רגע שקורא לנו לפרוץ החוצה מבעד לגבולותיהם הצרים של חלומותינו האישיים ולפנות מקום לחלומות של אחרים. לא לוותר על היקר לנו, אלא לדבוק בו בדרך אחרת – ביתֶר-ענווה, ביתֶר-פתיחות – כתף אל כתף לצד החלומות השבריריים והקדושים של אנשים סביבנו.

הרֶגע הזה שואל אותנו: האם נשכיל להיחלץ מהבור עם הבנה עמוקה יותר שעתידנו תלוי לא בניצחונו של חלום אחד, אלא בהרמוניה שתיווצר בין חלומות רבים?

חלומותינו מְשנים. הם מגלמים את אש נשמותינו, את תמצית ההוויה שלנו. אבל אין הם החלומות היחידים. הישראלי החילוני, הנושא חזון של שוויון וחירות אישית, חולם בעוצמה לא-פחותה מהמתנחל הדתי הנאחז בקדושת הארץ. תלמיד הישיבה החרדי השקוע בתורה חולם חלום רב-חיות לא-פחות מהמדען השואף לשנות את פני הרפואה. חייל חולם להגן על משפחתו; אמן חולם לאתגר את העולם.

כל חלום הוא קדוש. וכל חלום שייך הֵנה.

לאפשר את חלומו של הזולת – אין פירושו לוותר על חלומנו שלנו, אלא להכיר בכך שהאחד אינו יכול למחוק את האחר; להקשיב טוב די-הצורך להבין את הפחדים, התקוות והאמיתות שנושאים אלו שחזונם מתנגש בזה שלנו; לגשת לחלומותיהם של אחרים ביראת כבוד, אפילו כשהם מציבים בפנינו אתגר. אין זו משימה קלה. לחלום פירושו לחוש את להבת הוודאות, להאמין עד-כלות שחזונך הוא הכרחי ואף נשגב. אך להחזיק בחלומו של האחר דורש ענווה, דורש לסגת אחורה קמעא, לרכך את קצותֶיה של תחושת הוודאות שלנו ולפנות מקום למשקלן הקדוש של תקוות הזולת.

ובנסיבות אלו ישראל מוצאת את עצמה כיום. זהו רגע של פילוג עמוק, שבו חלומו של כל צד – זו התחושה – מוחזק בדבקות מופלגת. אך מצבנו אינו מאפשר לנו מותרות שכאלו – לאפשר לַסדקים להגדיר אותנו. הלקח של יוסף הוא שחלומות יכולים להתפתח. הם עשויים להיהפך מהצהרות מנותקות של העצמי לגשרים של קשר; מבדידות לאחדות – אם רק נשכיל לדרוך בזהירות!

ישראל נבנתה מחלומות בני עמה – חלומות של גאולה, של חירות, של ביטחון, של בית לאחר מאות שנות גלות. חלומות אלו אינם מנוגדים זה לזה; חוטֵי-שתִי-וָעֶרֶב הם – של אותו סיפור אחד. אלא שיש לארוג אותם יחד, ולא להותירם מפוצלים, פורמים אט-אט את מרקם חייה של האומה. לחלום, אך להכיר גם בחלומותיהם של אחרים – לזאת ייקרא מעשה של אומץ. פירושו של דבר, להתנגד לדחף להצהיר על חזוננו כבלעדי; פירוש הדבר, להיכנס לתוך המרחב השביר, הקדוש של חלומו של אחר ולכבדו גם כשהוא מאתגר אותנו; לחלום יחד – לא באחידות אבל בהרמוניה.

מי ייתן ונלמד, כמו יוסף, לחלום לא רק למען עצמנו, אלא גם אחד למען השני. ומי ייתן וישראל לא תהיה עוד רק ארץ של חולמים, אלא תהפוך גם לארץ שבה חלומות מתעלים יחדיו, נושאים ומרוממים את האומה אל עבר עתידהּ המשותף.