פרשת 'וישב', שקראנו בשבת האחרונה, מפגישה אותנו בעוצמה עם סוגיית החטופים. יוסף מספר על החטיפה שלו: "כי גונוב גונבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי בבור". הוא מבקש: "כי אם זכרתני אתך… והוצאתני מן הבית הזה". והוא מאוד מתוסכל מכך ששר המשקים "לא זכר את יוסף, וישכחהו" למשך "שנתיים ימים".

בפרשת 'מקץ' נשמע את דברי האחים זה לזה: "אבל אשמים אנחנו על אחינו" – כשזרקנו אותו לבור וכאשר הפקרנו אותו בידי הישמעאלים, "אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו". והם מבינים "על כן באה אלינו הצרה הזאת". כל פסוק כזה דוקר את הלב ומהפך את המעיים.

"הסיעו עצמם מן האחווה"?

נתתי השבוע שיעור בפרשת השבוע לקבוצה משותפת לאנשי ימין ושמאל. למדנו את הפסוק שבו יוסף אומר לאיש שפגש בשכם: "את אחיי אנוכי מבקש", והוא עונה לו: "נסעו מזה". שאלתי את המשתתפים: "מהי האסוציאציה שזה מעורר אצלכם?". התשובה משמאל הייתה: "זה מה שמשפחות החטופים אומרות לכם. היכן אתם? מדוע אינכם משמיעים קול ברור בעד השחרור שלהם? והתגובה שלכם היא, "נסעו מזה": יש לנו עניינים יותר חשובים לעסוק בהם, כמו התיישבות בעזה. אנחנו לא מעניינים אתכם".

התשובה שקיבלתי מימין הייתה מתקופת המאבק על הרפורמה: "אמרנו להם, אתם אחים שלנו; והם ענו, לא, אתם לא אחים שלנו". כל אחד מן הצדדים חש את הצד השני ברוח הדברים שכותב רש"י: "נסעו מזה – הסיעו עצמן מן האחווה".

הדילמות הכבדות בנוגע לחטופים מאתגרות עד מאוד את האחווה הלאומית. מכוחה של אחווה זו התמסרו קהילות ישראל בכל הדורות לפדיון שבויים, לעתים תוך מתיחת הגבולות של הנחיית חז"ל: "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". כל אדם שמתנגד לעסקה כזו או אחרת נדרש לעמוד מול השאלה: "ואם זה היה הבן שלך? ואם זה היה אחיך? האם אתה מסוגל למתוח את גבולות האחווה ולראות כל אחד מן החטופים כאילו היה אחיך הביולוגי?

מצד שני, גם התומכים בעסקה נדרשים להרחיב את תודעת האחווה שלהם: האם אתם מסוגלים לתאר לעצמכם כל אחד מן ההרוגים, הפצועים והחטופים הרבים שיבואו בעקבות עסקה שאתם מבקשים לקדם, ולראות גם אותם כאחים שלהם? יותר קל לראות את האח הקיים, שיש לו שם ופנים והוא סובל סבל בל יתואר ברגעים אלה, מאשר לראות את האח המופשט, שרק בעתיד יקבל שם ופנים משלו. כל אחד מן הצדדים נדרש כאן למתוח את שריר האחווה שלו עד אין קץ, ואף מעבר למה שכוחות הנפש שלו מאפשרים.

מאחר שרק מעטים מסוגלים להכיל רגשית את שני הצדדים, רבים מנתקים את לבם מאחד הקטבים או משניהם. הם לא מסוגלים להרגיש במלוא העוצמה את מה שחש הצד השני ובכל זאת להחזיק בעמדתם. הם מעדיפים לשמור על קור רוח ולשקול שיקולים שכליים קרים – עלות מול תועלת, רווח מול הפסד; אולם אז, בדלית ברירה, הם נופלים לבור של הניכור וההתנכרות כלפי אחיהם. ויש מי שלבו אכן מלא בתחושת אחווה באותה שעה שבה הוא מכריע בלב כבד לכיוון המנוגד.

הוא אף נותן לזה ביטוי – במחשבה, בתפילה, בעשייה ברשות היחיד שלו או של אחרים; אך הוא נזהר מלהביע את האחווה הזאת ברבים. הוא חושש מאוד שההזדהות שיביע בתמימות תנוצל להפעלת לחץ לכיוון שהוא חולק עליו בכל לבו. הוא גם סבור שככל שהחברה הישראלית נותנת ביטוי חזק יותר לשאיפתה לשחרר את החטופים, כך החמאס מעלה את המחיר והדבר מרחיק את שחרורם. יש לו עמדה מורכבת. מצד אחד, הוא לא אדיש ולא מתנכר, ומצד שני הוא זהיר. הוא מאוד מזדהה עם חטופים עתידיים, אף שכרגע אין להם שם או פנים.

הוא יודע שהצד השני תופס אותו כמתנכר. אולם הוא מביא בחשבון את האפשרות שהתביעה המופנית כלפיו לפתוח את לבו איננה אלא מניפולציה כדי להחליש את ההתנגדות לעסקה שאינה אחראית מספיק. האם יש לו דרך "לרבע את המעגל"?

להביע הזדהות עם הסבל והכאב מבלי להיתפס כתומך ב"עסקה מיידית בכל מחיר"? מבלי לאפשר למאן דהו להוציא את דבריו ואת התנהגותו מהקשרם ולהשתמש בהם למטרה שונה? מבלי למצוא את עצמו גורם בעקיפין להקשחת עמדתו של החמאס? ואם יביע מסר מורכב, האם לא יגידו לו בצד השני, שאם אתה לא לגמרי אתנו, אתה פוצע את לבנו? שכאשר אתה בא להזדהות עם משפחות החטופים, אסור לך להוסיף הסתייגות שבעיניך היא הכרחית? ואם תשתוק, מה יגידו אז?

"שנראה כל אחד מעלת חברינו"

אין זה האתגר היחיד שעומד בפני האחווה הלאומית. המחלוקת הציבורית טעונה במטען רגשי כבד. אם החטופים לא ישובו, המחנה התובע עסקה לא יסלח למי שיואשמו בהפקרתם. ואם ישובו במחיר שיוריד לטמיון חלק גדול מהישגי המלחמה, המחנה הנגדי לא יוכל לסלוח על כך שקורבנו הכואב יתברר כקורבן שווא. ובכל זאת, לאחר שהוויכוח יוכרע לכאן או לכאן, נדרש כולנו למתוח בעוצמה רבה את שריר האחווה כלפי החולקים עלינו. יהיה עלינו להכיר במחיר ששילם יוסף על כך שהביא "את דיבתם רעה" של אחיו ולא לימד עליהם זכות. נפיק לקח גם משגיאתם של האחים (על פי הרש"ר הירש): כאשר הם דנים בשאלה מה לעשות ביוסף, נאמר: "ויתנכלו אותו להמיתו". "ויתנכלו לו" – פירושו שתכננו לפגוע בו. אבל כתוב "ויתנכלו אותו".

משמעות הדבר היא שהגדירו אותו כ'נוכל', שמסווה את כוונותיו לפגוע בהם. ואז המסקנה המתבקשת היא "להמיתו". מה שהביא את האחים למכירת יוסף היה ייחוס של כוונות זדון למי שעמד מולם. כדי להחזיק את האחווה, יש לטפח אמון בסיסי בכוונותיו וברצונו הטוב של היריב האידיאולוגי. יש צורך להאמין שיש לו עמדה מוסרית משלו ושהוא פועל מתוך רצון אמיתי להביא טוב לעולם, בדרכו. אומנם אי אפשר לקבוע שאין בקצוות גם בעלי אינטרסים שכוונותיהם פסולות, שאין שם גם יחצ"נים מתוחכמים ומניפולטיביים; אולם טעות חמורה תהיה לצבוע באותם צבעים את כולם: את כל המשפחות התובעות להשיב את יקיריהן ואת כל מי שתומך בהן.

כל זה לא סותר את המחלוקת הנוקבת. אף אחד לא אמור למחוק את עצמו כדי להיות נחמד כלפי האחר. האחריות הלאומית מחייבת כל אחד לפעול בנחישות למען הדרך שהוא מאמין בה, אך גם ברגישות. ואם בסופו של דבר, מה שיתבצע יהיה מנוגד לדעתו, לא "לשרוף את המועדון", אלא לזכור שגם בצד השני עומדים אחים יקרים.

סוף דבר

אין פתרון קסם למתח החריף שבין הדרישות המנוגדות של האחווה. אולם בכל מחשבה, הרגשה ועשייה, תלווה אותנו קריאתו של יוסף: "את אחיי אנוכי מבקש". מתוך כך נתפלל בכל לבנו: "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה… המקום ירחם עליהם ויוציאם מצרה לרווחה ומאפלה לאורה ומשעבוד לגאולה; השתא, בעגלא ובזמן קריב".

==

הרב עזריאל אריאל,  הוא רב היישוב עטרת וראש מרכז 'אחווה' למדיניות חברתית יהודית.