בצל אירועי פרשת אלי אוחנה, נדחק לשוליים הסכם האחדות בין הבית היהודי לתקומה, שנחתם בדיוק לפני שבוע ואושר ברוב מוחץ בועידת מרכז הבית היהודי. אחרי שבקיץ האחרון קנה בנט את השליטה המוחלטת בבית היהודי, בשבוע שעבר ההסכם מאפשר לו גם ניהול בלעדי של סיעת הבית היהודי בתוך הכנסת.

ההסכם שמכיל 27 סעיפים מקנה למעשה שליטה מלאה לנפתלי בנט בסיעת הבית היהודי ומוציא מכלל אפשרות, כל יכולת תימרון פוליטית מצד האיחוד הלאומי-תקומה.

כבר למעשה סעיף 4 קובע כי שתי המפלגות יכהנו כסיעה אחת בכנסת "שלא תתפלג במשך כל תקופת כהונתה של הכנסת ה-20", כדי להבטיח את המשמעת הסיעתית, "5. לסיעה יהיה תקנון פנימי שיחייב את כל חבריה ויכללו בו הוראות שיבטיחו את קיום המשמעת הסיעתית בקרב כל חברי הסיעה. התקנון ייחתם בידי שתי המפלגות שהן צד להסכם זה וראשיהן, ומשתוקם הסיעה המשותפת ייחתם ההסכם ויחייב את כל חברי הסיעה".

בסוגיית מימון המפלגות, הלך בנט לכיוון האיחוד הלאומי, המימון יחולק לפי מספר הח"כים המכהנים – כלומר בהנחה שייבחרו 15 ח"כים לכנסת, יקבלו בבית היהודי מימון מפלגות עבור 12 ח"כים ואילו באיחוד הלאומי 3. שנה לאחר הבחירות ובהנחה שהמפלגה תקבל יותר מ-13 מנדטים, יזכו באיחוד הלאומי למימון מפלגות עבור מספר הח"כים ועוד אחד.

איזה תיק יקבל אריאל?

סעיף 17 בהסכם, הוא שילוב חברי תקומה בתוך רשימת הבית היהודי – סעיף עליו כבר הרחבנו בסרוגים בשבועות האחרונים ובקצרה. תקומה מקבלת את המקומות הריאליין 2,9, ו-14 ו-18 שנחשב חצי ריאלי ואת המקומות 24,29 ו-25 שאינם ריאליים.

הסעיפים החשובים ליכולת התמרון של תקומה, נמצאים בעמוד האחרון של המסמך, ושוללים כל אפשרות למדיניות עצמאית של המפלגה. לפי סעיף 18, את המו"מ הקואליציוני וכל הדיונים הנוגעים לכינון הממשלה ינהל רק יו"ר הבית היהודי – במקרה זה נפתלי בנט. "המשא ומתן הקואליציוני או האופוזיוציוני בכל נושאיו ינוהל אך ורק בידי העומד בראש הרשימה ולפי הוראותיו והנחיותיו. הוראות והנחיות אלה יחייבו את כל חברי הסיעה."

במידה ותצטרף הבית היהודי לממשל, בנט יהיה "שר כפי בחירתו בממשלת ישראל שתוקם בעקבות הבחירות", אולם אריאל יהיה שר "כאשר משרדו יהיה, ככל האפשר, שווה מעמד למשרדו בממשלה היוצאת". כלומר, התיק הבכיר הולך לבנט, תיק בכיר נוסף לא בהכרח הולך לאריאל.

הסכם 1

הסכם2הסכם3

לא למדיניות עצמאית של אריאל

אחת המחלוקות הקשות בתוך הבית היהודי הייתה סביב גל החקיקה בנושאי דת ומדינה, כשאר אורי אריאל החבר בועדת השרים לחקיקה, הטיל עררים על החלטות הועדה, לא תמיד בתיאום עם בנט – אחד המקרים הבולטים היה סביב 'חוק שטרן' לשינוי הרכב הגוף הבוחר את הרבנים הראשיים לישראל, נגד עמדתו של בנט.

הפעם, מונע ההסכם כל אפשרות למדיניות עצמאית של אריאל: "22. השרים בממשלה מטעם הסיעה המשותפת יקיימו פורום משותף כאשר החלטות שיתקבלו בפורום יחייבו את השרים כולם. היו הדעות בפורום האמור שקולות, תכריע עמדת העומד בראש הרשימה. החלטות פורום השרים יחייבו את השרים באשר לעמדת הסיעה בוועדות השרים ובממשלה. 23. הגשת ערר על החלטות הממשלה או החלטת וועדת שרים טעונה אישור של העומד בראש הרשימה."

כלומר, בהנחה שאורי אריאל יהיה חבר ועדת השרים לחקיקה הוא לא יוכל להגיש עררים על החלטות בלא אישורו של בנט. מי שיחליט אם אריאל ימשיך בכהונתו של אריאל בועדת השרים לחקיקה הוא בנט. גם פורום השרים, בו צפוי רוב לבית היהודי, מעמיד את אריאל שוב במצב בו הוא לא יוכל להתנגד להחלטות שהתקבלו בתוך הסיעה או בועדת השרים.