תופעה: תקשורת ששותקת מול מרגלים רודפת דוברים

לצערנו או לשמחתנו, הדלפות הן דבר שבשיגרה במדינה דמוקרטית מודרנית, בין אם מדובר בהדלפות פליליות, שלטוניות או ביטחוניות. זה קורה בישראל ובכל מדינה דמוקרטית אחרת בעולם, ולטוב ולרע במדינת ישראל הדלפות לארץ ולח"ל במיוחד בנושאי ביטחון הן עניין שקריירות שלמות של כתבים בנויות עליו.

אז מדוע התקשורת הישראלית, ששותקת שתיקה צורמת כבר מעל לשנה על הטלת צו איסור פרסום מוחלט ומקיף על אחת הפרשיות לכאורה, החמורות ביותר בהיסטוריה הביטחונית הישראל ברגע הקשה ביותר בהיסטוריה של המדינה, הופכת צו איסור פרסום ארעי לאירוע שגרתי ל"פרשייה ביטחונית דרמטית"?

בין אם התרחשה ההדלפה המדוברת כפי שנטען באותם פרסומים נמהרים, אין הדבר רלוונטי. הדלפות מדיניות וביטחוניות הן עניין שבשיגרה. מי שחושב שעיתוני הניו יורק טיימס והוושינגון פוסט יודעים בדיוק מתי, באיזה זווית ועם כמה מטוסים תקפנו מטרה מסוימת, או עם כמה טון פצצות חיסלנו את נסראללה כדרך פלא, טעות בידיו.

גם גופי הביטחון בישראל עוסקים בהדלפות סדרתיות, חלקן מכוונת במטרה להעביר מסר לאויבים או ידידים בערוצים לא רשמיים, חלקן אף מאושרות על ידי בכירי הדרג המדיני אבל חלקן גם הוא למען קידום מטרות או תפיסות אישיות.

התהייה שלי לא עוסקת בתעשיית ההדלפות הישראלית, או הבין לאומית אם הנושא עלה. התהייה שלי היא כיצד תקשורת שיושבת בדממה בזמן שאחת הפרשיות הביטחוניות הדרמטיות ביותר נמקה ומתמוססת לנגד עניינו תחת צו איסור פרסום וקביעה בהולה של  "אי שפיות" דרך דיון בזום, יכולה לדרוש מאיתנו באופן כנה להתייחס להדלפה קיקיונות כזו או אחרת מלשכה כזו או אחרת של מסמך כזה או אחר ברצינות תהומית.

איך התקשורת ששותקת כבר מעל לשנה, למרות כל הנורות האדומות המהבהבות וכל החששות לעומקה של הפרשייה הביטחונית המדוברת והשפעתה על המלחמה שאנחנו כרגע נמצאים בה פתאום רצה ומתרוצצת בין האולפן לבניין בית המשפט ודורשת בקולי קולות הסרת צווי איסור פרסום וחקירה מעמיקה.

מעבר לזה, איך כאשר במשך שנים התקשורת הישראלית ניזונה מהדלפות הרסניות ומסוכנות בהרבה, מעזה לעקם את פניה מול הדלפות אחרות. איך תקשורת שרק לפני חודשים בודדים הציגה לעולם סרטון מודלף ומגמתי והפיצה כאש בשדה קוצים טענות על אונס של חיילים נגד אסירים פלסטיניים בונה את התעוזה לעורר סערה סביב הדלפה כזו או אחרת.

לצערנו התקשורת הישראלית מועלת היום בתפקידה, כמו בימים לא מעטים אחרים. התקשורת בישראל בוחרת להשתמש בכוחה הציבורי במקום בתור מגן למען האזרחים, בתור חרב למען גורמים בעלי אינטרסים. השימוש הציני שהתקשורת מאפשרת שיעשו בה והכל בשביל עוד כותרת שתישכח עוד יומיים מנמיכה את מעמדה הגם ככה נמוך ומדללת את האמון הגם ככה מדולל בה.