בדיוק לפני שנה כתבתי כאן על הפרשנות הכי מדוייקת ששמעתי על המצב: בימים הראשונים של המלחמה, במהלך הרצאה בבית ספר שנפתח בירושלים למפונים מעוטף עזה, שאלתי את התלמידים מה נותן להם כוח. הם נתנו כל מיני תשובות יפות (המשפחה, מוזיקה, חברים), אבל ילד אחד, מתניה צור אריה, נתן תשובה מדהימה: "פח הזבל של ההיסטוריה!".

ביקשתי הסבר והוא ענה: "אם נרים את המכסה של פח הזבל של ההיסטוריה נראה בפנים את היטלר וכל הנאצים, את סטלין וכל הקומוניסטים, את אוסאמה בן לאדן, סדאם חוסיין, עמלק שתקף אותנו כשיצאנו ממצרים, המלך אנטיוכוס, נבוכדנצר שהחריב את בית המקדש הראשון, טיטוס שהחריב את בית המקדש השני, המן ואחשוורוש, פרעה…".

מתניה המשיך: "כל הרשעים האלה גרמו לנו נזקים רבים, אבל הממלכות שלהם קרסו, כי הרוע הוא זמני. מה נצחי? אנחנו! עם ישראל הוא קטן, אבל טוב וחזק, ויש לו בשורה לעולם. שרדנו את כולם, והמשכנו לצמוח ולבנות ולהתקדם. אז גם במאבק הזה בין אור לחושך, אין לי ספק: סינוואר, נסראללה, איראן, הם כולם יסיימו בפח הזבל של ההיסטוריה, נקווה שבקרוב".

כל הילדים בכיתה צעקו "אמן!". באותם ימים קשים, מייד אחרי שמחת תורה, כשכל כך הרבה פרשנים ומומחים ניתחו את המצב, הרגשתי שמתניה הצעיר נתן את הפרשנות הטובה מכולם.

שנה חלפה. אף אחד באותה כיתה לא דמיין שגם נסראללה וגם סינוואר יחוסלו עוד לפני שמחת תורה.

בין הדאגה לחטופים, לבין הבשורות על חמישה נופלים יקרים הי"ד, לבין עוד אתגרים רבים, עוד לא הגענו ליעד הסופי, לשמחה השלמה. אבל הפרשנות של מתניה מלווה אותי. ומול פח הזבל של ההיסטוריה, שהולך ומתמלא ברשעים, אנחנו יושבים בימים אלה של חג בתוך סוכות. אותן סוכות קטנות, בדיוק כמו אחרי יציאת מצרים, סוכות שהן הכי נצחיות שיש.

שבת שלום, חג שמח, בשורות טובות.