האם זה מציאותי להרכיב מפלגה שתכלול חרדים ודתיים-לאומיים גם יחד?

ודאי זה אפשרי. אחרי קום המדינה, שלושת הזרמים הדתיים, אגודת ישראל, המזרחי והפועל המזרחי, התאחדו ב"חזית דתית מאוחדת". רבנו הרב צבי יהודה כתב מעין מצע רוחני לרשימה האוחדת (לנתיבות ישראל א קלא) וסיכם שבעת תחיית ישראל, יש לעסוק ב"קירוב המעשים והלבבות ואיחודם של נושאי האמונים לדגל ישראל המקורי, מתוך פעולת ההבראה הארצישראלית של היהדות". כלומר לאחד את כל היהודים הנאמנים לתורה.

האם אין מרחק גדול ביניהם?

יש כאן חידה גדולה. כיצד אנשים מתפארים ב"פתיחת שורות" לאחד דתיים וחילוניים, ומסתייגים מאיחוד עם חרדים. בודאי אהבת ישראל כוללת את כולם. יש אהבת ישראל מצד הנשמה הישראלית, ובזה אין הבדל בין יהודי ליהודי, ויש אהבת ישראל מתווספת מצד המעשים, ובזה יש הבדל ביניהם. "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום" – כולם, ללא הבדל. "חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום" – כלומר אם נודע במהלך המחשבה והחיים שהם בנים לד', אז יש חיבה יתירה.

האם ההתאחדות במפלגה אחת, היא מסיבה תועלתית לעבור אחוז החסימה או אידיאל עצמי?

בודאי אידיאל עצמי. כמובן, אנחנו רק בני אדם, ותמיד מעורב צד של לא לשמה. אך אם יש גם צד גדול של לשמה, הוא אינו מתבטל עקב המרכיב של לא לשמה. למשל נפסק בשולחן ערוך שאדם שמתהלך ממקום למקום כדי למכור תפילין, זה נקרא לשמה על אף שהוא מתפרנס מזה. אדרבה, יש עכשיו הזדמנות היסטורית מאוד חשובה לחבר חרדים ודתיים-לאומיים בחיבור כן ואמיתי.

ואם זה לא היה כן ואמיתי אלא רק תועלתי?

אז אין לזה ערך. לקראת הכנסת השלישית שנבחרה בתשט"ז, שוב עמדה על הפרק ההתמזגות של כל הזרמים הדתיים, ורבנו הרב צבי יהודה בירר שלאחדות זו יש ערך בתנאי שאינה תכסיסית אלא פנימית. דבריו נרשמו מתוך שיחה: "האיחוד הוא יסוד גדול ביהדות, והלוואי ונזכה לאחדות… פנימית בין אנשי תורה, אמונה ומצוות… ותהיה לדוגמא לאחרים. והחשוב ביותר והקודם לכל, – שתירבה האחדות האמיתית, האהבת בישראל… לא ההישגים שאפשר להשיג על ידי האיחוד הם העיקר והשורש, כי אם עצם האחדות היא החשובה, ומתוכה תוצאת הישגים חשובים. כל גילויי האחדות הם עצמם הרווח היסודי…" (צבי קודש 302).

ולאחדות עם חילוניים אין ערך?

ודאי צריך אהבת ישראל בכל עם ישראל. אך אין זאת אומרת שיש לבחור אותם לתפקידי הנהגה. התנאי הראשון עבור מנהיג הוא יראת שמים, כפי שפוסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק א. אם לבנו של מלך אין יראת שמים, אין ממנים אותו לירש את אביו. ובהלכות כלי מקדש, נפסק שאם מלך חדל להיות ירא שמים מורידים אותו. כאשר שוב עמדה של הפרק בשבת תשכ"ח הקמת "חזית דתית מאוחדת", רבנו הרב צבי יהודה הביע תמיכתו ורשם בקצור: "תהילים קיט סג (חבר אני לכל אשר יראוך ולשומרי פקודיך) יחזקאל לז יז, כב (וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד…) (שם 303). גם במאמרו "ישראל של בדיעבד וישראל של לכתחילה" הוא משתמש בביטוי: "מחנה ישראל הפנימי, שומר אמונים ונושא דגל הנצח כדבר ד' ותורתו" (לנתיבות ישראל א קלה).

אבל האם אין חשש שהשותפות עם חרדים תמנע אותנו ממאבקים חשובים על העם ועל הארץ?

עתה יש לנו שלושה מאבקים חשובים העומדים על הפרק: א. עצירת גל חקיקה בכיוון של מדינה לא יהודית, ותיקון הקלקולים שהיו בעבר. ובזה אין שאלה כלל שחרדים יילחמו. ב. שלמות ארץ ישראל. וגם בזה בעבר ראינו שראש מפלגת "יחד" – "העם איתנו" לחם בעד. ג. דאגה לעם ישראל, כלומר לעניים, וגם בזה ראינו שהוא לחם. הרי שלוש מלחמות חשובות. התורה-הארץ-העם.