יממה לאחר הגשת כתב האישום נגדה, נועה גולדנברג שהואשמה בזריקת חול נגד השר בן גביר מתייחסת למקרה, מכחישה את המעשה ומשתפת על השהות בכלא ויחס המשטרה אליה.

"אני מרגישה שהגיע הזמן שאני אשתף בעצמי מה עבר עליי בימים האחרונים. מעולם לא חיפשתי תשומת לב. אף פעם לא רציתי להיות בכותרות, בטח לא בהקשר כזה, וגם בחלומות הכי רעים שלי לא יכולתי לדמיין את הסיוט שהחל ברגע אחד ביום שישי בצהריים. גם כשאני משחזרת שוב ושוב את הימים האלו, אני לא מצליחה להבין איך הכול התגלגל במהירות כמו כדור שלג עצום."

בהודעה שכתבה, פרסה גולדנברג את המעשה מצידה: "ביום שישי האחרון הגעתי עם חברים לחוף הים. כמה דקות אחרי שנכנסנו למים, שמנו לב שבן גביר נמצא בחוף. דיברנו על מה הוא עושה בים, לאור העובדה שבטח יש לו דברים יותר חשובים לעשות. כמובן שלא זרקתי עליו חול, או כדור חול, או קובבה או בוץ. לפתע, ראיתי שמצביעים עליי. המשכתי להיות עם החברים שלי במים ואחרי כמה דקות נכנסו שני מצילים שאמרו לי שאני צריכה לצאת מהמים, כי זרקתי חול על בן גביר."

"עניתי להם שאין לי מה לצאת כי לא עשיתי את זה. שיתפתי את חבריי שאני לא מבינה מה קורה כאן ואז המצילים נכנסו שוב ואמרו שאם אני לא אצא עכשיו המצב שלי רק יחמיר ושממש כדאי לי לצאת. חברים שלי יצרו חוצץ ביני לבין המצילים כי תנועות הגוף שלהם התחילו להיות מאיימות ותוקפניות. אחרי כמה דקות המציל קרא לכולם לצאת מהחוף. יצאתי מהים, הלכתי ישירות לשוטר, והוא אמר שהוא עוצר אותי כחשודה בתקיפת איש ציבור."

"הקצין הודיע שהוא החליט לכלוא אותי, התחלתי לבכות"

"בזמן הזה המאבטח האישי של השר התחיל לצלם אותי כשאני עם בגד ים. ביקשתי מהשוטר שיעזור לי ויבקש ממנו להפסיק, אבל הוא לא הפסיק. בכלל לא קלטתי מה קורה ואיך ביום שישי בצהריים, בזמן שאני מבלה עם חברים שלי בים, פתאום מוצאת את עצמי בתוך ניידת משטרה בדרך לתחנה. בתחנה המתנתי כ- 3 שעות, עד שהכניסו אותי לחקירה כשאני עדיין עם בגד ים ומלאה בחול."

"החקירה נמשכה כעשר דקות ואז הוציאו אותי להמשיך להמתין. בהמשך נכנסתי עם עורך הדין שלי, ניר אלפסה, לחדר עם החוקר והקצין. הקצין הודיע שהוא החליט לכלוא אותי. באותו הרגע נכנסתי לשוק, התחלתי לבכות התחננתי בפניו שישנה את ההחלטה, שאין לי בעיה שימשיכו לחקור אותי, שישאלו כל מה שהם רוצים רק בבקשה שלא ייקחו אותי לכלא. עורך הדין שלי גם ניסה לבקש ממנו לשקול שוב וטען בפניו שאני לא מהווה סיכון לאף אחד אבל הקצין אמר שבעיניו אני מהווה סכנה לציבור ולכן הוא כולא אותי."

"ההורים שלי הביאו לי לתחנה בגדים להחלפה ואת התרופות שלי. כשראיתי אותם פרצתי שוב בבכי, הייתי בהיסטריה אמרתי להם כמה שאני מפחדת ושיעזרו לי, עד שהשוטרים ביקשו שההורים שלי יתפנו מהמקום. בערך ב-20:30 יצאנו מהתחנה בניידת כשאני אזוקה בידיים וברגליים. בכיתי כל הדרך, ממש פחדתי מהלא נודע. אחרי כרבע שעה של נסיעה השוטרים עצרו את הניידת בצד הדרך, וגילו שיש פנצ׳ר. העבירו אותי לניידת אחרת והמשכנו בנסיעה לנווה תרצה."

"השוטרים התעלמו ממני, עשו סיבובים ליד הכלא בגלל ההפגנות"

"כשהגענו נאמר לנו שאנחנו צריכים להמתין כחצי שעה כי מתבצעת ספירה. השוטרת הלכה להגיש את הטפסים שלי וחזרה אחרי כמה דקות בעצבים מאחר שראתה שלא חתמו על שום טופס שניתן לה מהתחנה, כך שנאלצנו לחזור לתחנת המשטרה בתל אביב. כל הזמן הזה, עדיין הייתי אזוקה בידיים וברגליים. כל הדרך, הלוך ושוב ובזמן ההמתנה בעקבות הפנצ'ר. בתחנה המתנתי עוד כחצי שעה כשאני אזוקה ברגליים, ואז שוב הכניסו אותי לניידת, ואזקו לי את הידיים. הפעם לא הדליקו לי מזגן ולא נתנו לי לקחת בקבוק מים."

"כשהגענו פעם נוספת לנווה תרצה, השוטרים לא ידעו מאיפה להיכנס, אז עצרו ושתו קפה בזמן שאני יושבת בניידת, ממשיכה לבכות ופשוט לא מצליחה להבין את הסיטואציה ההזויה שאני נמצאת בה. יותר מאוחר הבנתי שהם פשוט עשו סיבובים בגלל שהתחילו ההפגנות ליד הכלא. כשניסיתי לשאול את השוטר למה לא מכניסים אותי, הוא פשוט התעלם ממני. אחרי כמה דקות חנינו. האזיקים הכאיבו לי מאוד ועשו לי סימנים ברגליים. כמעט נפלתי כשיצאתי מהניידת לתוך הכלא."

"כשהגעתי לתא נחרדתי, כל הלחץ והפחד התבררו כמוצדקים"

"בשלב של בדיקת הרופא, שמעתי מבחוץ קריאות של המשפחה, החברים שלי ומפגינים, וזה עזר לי קצת לקבל מהם כוחות. על אף שנאמר לי שאראה עובדת סוציאלית עם הגעתי כי זה מעצר ראשון, זה לא קרה. לא קיבלתי הסבר או הדרכה מעובדת סוציאלית והפחד הטריף אותי. כשהגעתי לתא פשוט נחרדתי, כל הלחץ והפחד שהיו לי, התבררו כמוצדקים!".

"בתא מולי היו נשים שצרחו ודפקו על הדלתות כל הלילה בלי הפסקה, יושבות ערומות על הרצפה ועושות עליה צרכים, ופשוט לא מפסיקות לצרוח ולהרעיש. לא הצלחתי לישון דקה בלילה, מהרעש, הצחנה ובעיקר מהפחד. בחמש בבוקר כבר העירו אותנו לספירה וככה כל היום נמשכו הצרחות והדפיקות. בצהריים ביקשתי בנימוס ובתחנונים, לדבר עם ההורים שלי. אמרו לי שאין לי את הזכות לשוחח איתם ועדכנו אותי שכנראה בערב אני אצא לבית משפט. כל היום רק חיכיתי כבר לרגע הזה שאני אצא משם."

"לבית המשפט יצאנו בערך בשעה 20:30 . כשהגענו, שמעתי את קריאות התמיכה והעידוד מה שעזר לי קצת להתחזק לפני המשפט. בבית המשפט הכניסו אותי לעוד תא מעצר, עדיין אזוקה, עד תחילת הדיון. השוטרת אמרה לי, אם תעזי להסתכל על ההורים שלך אני מחזירה אותך למטה. כשנגמר הדיון, שמחתי שאני חוזרת הביתה לראות את המשפחה שלי והעיקר שאני לא מעבירה עוד לילה במקום הנורא הזה. מה שלא ידעתי אז, שהסיוט עדיין לא נגמר. אמנם אני בבית, אבל בטראומה איומה מכל מה שקרה ולצערי עדיין קורה."