משנת 2005 החורבן הלאומי איננו מסתכם בחורבן בית המקדש הראשון והשני, הצטרף לו גם חורבן גוש קטיף. אך נראה כי על אף שאנו מתאבלים על העזיבה הקשה, הגירוש המשפיל והאזורים שנותרו ריקים מיהודים – השנה האבל מקבל נפח נוסף.

אין כמעט אדם שלא עשה בראשו את החיבור הכואב כי הגירוש הטראגי קשור לאירועי התופת של ה-7 באוקטובר. כל כך הרבה פוליטיקאים, אנשים שפונו באכזריות וסתם אזרחים שהתריעו על כך כבר מבעוד מועד – אומרים בפה מלא: "ה-7 באוקטובר היה נחסך אם הגירוש לא היה מתקיים".

כמובן שאיננו מבינים בחשבונות שמיים וכי איננו יודעים לומר דברים כאלו בוודאות, אך ההתעסקות בעבר יכולה להוביל לקבל החלטות טובות יותר בעתיד, ובכלל כל הקיום של עם ישראל מבוסס על הכרת העבר ולמידה ממנו.

היום בתשעה באב אנו מציינים את חורבן בית המקדש, את נהרות הדם שנשפכו, את הרעב, הגלות וכל כך הרבה מושגים שנראה כאילו נלקחו ישירות משנת תשפ"ד. גם אז בדומה להיום, אנו מקבלים תזכורת כואבת כל כך לכך שבית המקדש נחרב בשל שנאת חינם ששררה בעם.

גירוש קטיף הגיע גם הוא עם סממנים דומים ועם שנאה עצומה למתיישבים היקרים שבגופם הגנו על ישראל ושימשו כמגן אנושי ועוטף לישראל. החודשים שקדמו ל-7 באוקטובר כללו גם הם שנאת חינם, פילוג בעם ואיבה מיותרת.

הדבר הכי חשוב שעלינו לזכור ביום כזה, זה שיש לנו מספיק אויבים מבחוץ שבדיוק כמו אז בט' באב, רוצים להשמידנו ועלינו להישאר מאוחדים ביננו.