הלל בת השבוע פוקחת עיניים בסלון הקטן של משפחת אטיאס, בשכונת כפר אברהם בפתח תקווה. טיפות כבדות של גשם נוקשות בעוז על חלונות בית המשפחה. אבל אותן טיפות לא פוגמות בשלוות התינוקת, שעדיין לא יודעת שמחוץ לבית החם והמגונן יכול להיות מאוד קר, מאוד רטוב ומאוד מסוכן. דרורה (46), אמה של הלל, שולפת כובע צמר צבעוני וקטן ועוטפת בו את ראשה של התינוקת. "סרגה את זה אישה טובה. שכנה שלי שרק שמעה שילדתי", היא אומרת. "נכנס לנו אור לבית. כבר השלמנו עם זה שיש לנו רק בנים, וזה משהו חדש. זו הבת הראשונה במשפחה, אחרי שמונה בנים – הבכור בן עשרים והצעיר בן שנתיים".
ובמניין בני המשפחה היא מונה גם את נאור. "נאור נשאר", מדגישה בפניי דרורה, "נאורי תמיד יישאר איתנו, נכון הללי?"
בעוד כמה שבועות תמלא שנה לרצח המזעזע של בנם של דרורה ואיציק – נאור ז"ל, שנרצח בגיל 17, לאחר שנערי רחוב תקפו אותו מבלי שעשה להם דבר. במהלך השנה פעלו ההורים איציק ודרורה להנצחת בנם בכינוסים, בהרצאות והשיא היה לפני כחודש – בהכנסת ספר תורה לבית הכנסת 'בית יוסף'.
דרורה, מה עובר עליך בימים אלה? בתחושות, במחשבות?
"זה היה שבוע מאוד קשה. כשיצאתי לפני כמה ימים מבית החולים בכיתי נורא. פתאום נזכרתי. הייתי עצובה ושמחה. אבל ברור שאני מאושרת שה' נתן לי מתנה. חיכינו לזה ורצינו אותה מאוד. אני ובעלי שאלנו את עצמנו, מה ישקם אותנו? רק חיים חדשים. הלכנו לזה במודע. אמרנו שאם הקב"ה יחליט – נקבל מושג חדש לביטוי 'המקום ינחם אתכם'. כי המקום הוא הכל. ורק הוא יכול באמת לנחם. אני רואה את כל האנשים כמו נמלים לעומתו – הכל יכול.
"אני אומרת לילדים שלי בצחוק שעכשיו הם צריכים להגיד כל יום הלל, כי יש להם אחות. כל בוקר כשאני קמה אני מודה לקב"ה. והייתי עושה את זה גם אם לא הייתי מקבלת את הלל".
סליחה על השאלה – ההיריון היה טבעי, ללא טיפולים?
"למה שלא יהיה טבעי? אני כולה בת 36. אה, תיקון קטן: 36 ועוד 10", היא צוחקת לרגע ועיניה מאירות. היה זה, ככל הזכור לי, הצחוק היחיד במהלך הפגישה הארוכה בינינו. "ההיריון אכן היה טבעי, אבל אני מבינה את השאלה שלך. האמת שבבית החולים היולדות האחרות נראו כאילו הן הבנות שלי. הרופא אמר לי שבגילי אני צריכה להיזהר, כי זה היריון בסיכון. אמרתי לו 'דוקטור, אתה בסיכון. אני בסדר גמור'.
"הבדיקות יצאו תקינות. אבל זה לא משנה. אני מדברת עם ה' ומה שהוא יחליט זה בסדר מצידי. אם חס וחלילה אם היו אומרים לי משהו אחר (בבדיקות ההיריון; י"ז), הייתי עושה הפלה?! ה' נותן לכל אחד ניסיון, אתה בורח מניסיון אחד, יבוא לך ניסיון אחר יותר גרוע. ומי בוחר את הניסיונות שלו? אין דברים כאלה. אתה לא יכול להתחמק".
כמה ימים קודם המפגש בינינו, דיווחו בקצרה בכמה מקומות ברשת על הלידה הזו. אחת החברות של דרורה ספרה לה על טוקבק של אישה אחת, שגם היא אִבדה את בנה, שכתבה שם שהיא לא מבינה איך אפשר לקום ולהמשיך הלאה, כי היא מנסה ולא מצליחה. "חבל שלא ראיתי את הטוקבק הזה. הייתי אומרת לה שתבוא אליי לכמה שיחות", אומרת דרורה.
"בתוך 5 ימים שינינו את אורח חיינו"
אחרי שכבר הבאנו לכם חלק מדבריה של דרורה אטיאס, מיותר לציין שמדובר במשפחה מאמינה. אבל לא מיותר להעיר שמדובר במשפחה המגדירה עצמה כ'מתחזקת'.
התהליך החל לדבריה, לפני למעלה מעשור כאשר בעלה, איציק, קיבל על עצמו להניח תפילין בעקבות הצלתו של נאור מתאונת דרכים. דרורה עצמה פרשה באותה עת מעבודתה כשוטרת במרחב דן. "כבר ביום שהוא החל להניח תפילין הוא החל לחבוש דרך קבע כיפה ובתוך חמישה ימים החלפנו שנינו את אורח החיים שלנו", היא מוסיפה.
"התלהבנו והתקדמנו והתחזקנו, עד שהגענו לרמה מסוימת ומאז אנחנו מתקדמים לאט. ברוך ה' הילדים מקסימים, בן פורת יוסף. הבעל שלי שומע שיעורי תורה בדיסקים, שהוא לוקח לעבודה כנהג סמי-טריילר. כשהוא מגיע הביתה הוא הולך לשיעור ושואב מכך המון. בהכנסת ספר התורה שעשינו לנאור לפני כמה שבועות, שׅבחו את המידות ודרך הארץ של בעלי. נאור דומה לאבא שלו. ההליכה של אבא שלו, הדיבור, הדיפלומטיות, היחסים עם אנשים".
לא טעינו. ניסוח המשפט האחרון שלה נעשה בזמן הווה. והוא אכן עדיין הווה באותו בית.
בעקבות האסון, עבר בנם הבכור, אדיר, המשרת בשירות סדיר, לשרת בבסיס סירקין הסמוך. "הוא כל הזמן אומר לי 'אמא אני רוצה לשמור עלייך'. הוא יותר סמכותי. נאורי לעומתו יותר רגשי. אבל עכשיו, בשל הנסיבות, אדיר הוא גם כזה. נשמה טובה. הוא מאמץ ילדים שהם טובים, רק שמציאות החיים הקשה שלהם מחספסת אותם קצת. אדיר מוסר את הנפש בלעזור להם".
כמה ימים אחרי הרצח הגיעו לבית האבלים ההורים של הנער שדקר למוות את נאור. על מה שקרה בבית נכתב באחד מכלי התקשורת: "הורי הנער, היושב כרגע במעצר בשל חשד ברצח, הגיעו לבית משפחת אטיאס לניחום אבלים. הם ישבו ושתקו. ישבו ובכו. וההורים של נאור גם הם ישבו ובכו. עד שאמרו להם שהם לא כועסים עליו ועל חבריו שהיו שותפים לתקיפה הקטלנית. שהכל זו גזירה משמיים".
אבל דברים אלה שאמרו דרורה ואיציק אטיאס לאותם הורים, לא יכולים ללמד על דעתה הנחרצת של דרורה בכל הקשור למוסר החברה כיום בארץ, עם דגש על בני הנעורים. ומשום כך ומשום שבוער בתוכה הרצון שהרצח של נאור יהיה רצח אחרון שנובע מקטטות רחוב, היא הולכת לבתי ספר להרצות על חשיבות שמירת החיים וחשיבות המאבק באלימות. כך, היא מאמינה, מותו של נאור יוליד תיקון בחברה הישראלית. אבל היא לא משלה את עצמה. "לצערי", היא אומרת, "בחלק גדול מהמקרים מדובר בכוסות רוח למת".
למה?
"כי חינוך צריך להתחיל מהינקות. על ילדים צריכים לשמור כמו על יהלומים. ילדים לא יכולים להתגלגל ברחוב. הנפש שלהם רכה ובגיל 13 היא כבר מלאה צלקות, כי הם גדלים בכל מיני בתים ובכל מיני סוגים של חברה. אחר כך זה מאוד קשה, ממש ניסי-ניסים לרפא אותם".
איך אפשר לדעתך לחנך מינקות?
"זה צריך להיות מובנה בתוך מערכת החינוך. משהו שהגננת צריכה להעביר בגן בצורה של מעשים. בין אדם לחברו בצורה מעשית באותו גן – איך משחקים ביחד, איך אוכלים ביחד. איך מתנהגים בגן. ללמוד לדעת לוותר.
"כבר מגיל קטן אתה רואה מי חזק ומי חלש. צריך להדריך גם את ההורים. זה שקוף שכל הילדים המופרעים הם הילדים שיש להם בעיות בבית. כי מאיפה המטען הזה בא? איזה בעיות כבר יש לילדים? רק שבבית הם מפחדים ובחוץ הם גברים".
מה דעתך על גל ההתעוררות שנוצר בפתח תקווה אחרי רצח נאור?
"רק התעוררות – מעשים כלום. אני לא ראיתי מעשים. נכון שאנשים קיבלו על עצמם קבלות, כל אחד קיבל על עצמו לעילוי נשמתו, וזה מקסים באמת. אבל מה עם החברה? מה עם להזיז עניינים ולשנות חוקים? השינוי הוא רק לרעה: רמת הענישה ירדה. הענישה יורדת והפשע עולה. החברה לא יכולה להשתנות אם מערכת החוקים לא תכתיב לה. אצל בני נוער, זה כבר לא גיל שאפשר לחנך באמת, אבל כן ניתן להעניש – למען יראו וייראו. אבל מה? אומרים שהם נערים. והעונשים בהתאם".
המטרה של ההקלות בעונשים היא להציל אותם מהתדרדרות קשה יותר.
"לא מאמינה בזה. אני הייתי שוטרת ב-1994 כשהתרחש אחד ממקרי הרצח שזעזעו את המדינה ושנעשה בידי שני נערים. ואני קיבלתי באותה שעה את הקריאה של אותו אירוע. זה היה באחת בלילה והזעיקו אותנו מרמת גן להרצליה. כשראיתי את המכונית, הייתי בטוחה שעשו את זה מחבלים. התחלתי לפחד, לכי תדעי איפה הם נמצאים עכשיו. אחר כך התברר שאלה בני טובים. בחופשה הראשונה שלהם מהכלא הם חזרו לשדוד. ואלה לא ילדים מהרמה הנמוכה של החברה. אז היכן ההקלות עוצרות בדיוק את ההתדרדרות?"
שהשופט יחשוב על הנכד שלו
לאטיאס אין ציפיות גם ממערכת המשפט, שתמצה את הדין עם הרוצח ושותפיו. "כל גזר דין שיהיה במשפט הזה, זה יהיה לטובת החברה או לרעת החברה. אני את הקורבן שלי כבר נתתי. אם הם יקבלו עשר-עשרים שנה או יקבלו שיקום, שזה הכי מצחיק, זו תהיה בעיה של המערכת. מחר זה יכול לקרות לבן או הנכד של השופט. שיקום זה שקר. אל תאמינו לשקרים. כשהנפש נפגעת אתה לא יכול לשנות את זה. צריך להרחיק אותם מהחברה כי הם מזיקים לה, ולא בגלל שהם שונים. גם אם הם קורבנות של מצב משפחתי, אז מה? צריך לשחרר אותם שיעשו נזקים לעוד אנשים? לעוד משפחות? אני לא מדברת ממקום של נקמה, אני מדברת מהבנת המציאות".
הטענות והדעות לגבי הרקע הסוציו-אקונומי של הנערים מקוממות את אטיאס. "בכל שכונה יש את זה", היא טוענת. "בכל מקום יש את הפושטקים, לא משנה אם זה מושב או עיר. תלך לשוהם או להרצליה פיתוח. בסופו של דבר, המצב הנפשי הוא הקובע ולא המצב הכלכלי. אם יש לך את הכל בבית ואתה שרוט בנפש שלך אז אתה דפוק, ודפוק תישאר. מה משנה כמה כסף יש לך?"
לאחר ששמעתי את גישתה הפסימית של אטיאס שאלתי אותה למה היא בכלל יוצאת להרצות בבתי ספר לבני נוער.
"מי אמר שכולם כאלה?", היא עונה בהתרסה. "אם חמישים אחוז הם כאלה, מי מרשה לנו לוותר על החמישים אחוז האחרים? אני באה לחזק גם את אלה שלא מקולקלים. שלא יתקלקלו. נותנת להם טיפים שיבנו לעצמם חיים בריאים".
לא היה לך קשה לעשות את זה בתשעת החודשים האחרונים?
"קצת, אבל חשוב. אף פעם לא הלכתי לדבר עם בני נוער. לא חשבתי שזה התפקיד שלי. אבל עכשיו, כשאני מדברת ואני רואה שהם מקשיבים ואכפת להם, זה מחזק אותי. אני קודם כל מדברת על בין אדם לחברו. הרי מה חשוב באמת? כבוד מקשר בין כולם; לא משנה אם זה חכמים או טפשים, אם זה גדולים או קטנים, דתיים או חילונים".
לדבריה, עד כה היא הרצתה בישיבות תיכוניות, באולפנות ובתיכונים ממלכתיים. בחלק מהמקומות הוזמנה לבוא ולהרצות שוב.
"אני לא למדתי קאוצ'ינג. אני קאוצ'רית של עצמי. החיים לימדו אותי. ואם אני מחזקת את בני הנוער ובזכותי טוב להם, אז למה לא?"
ועכשיו עם לידת הלל נסגר הפרק הזה של מפגשים עם בני הנוער?
"ממש לא. עכשיו זה קשה לי בגלל הלידה והאזכרה. אבל אני רוצה לחזור לזה מהר, ולא לחכות שהלל תגדל. אני אחזור לזה, בלי נדר, בעוד שלושה-ארבעה חודשים".
==
הכתבה פורסמה לראשונה במקומון '471 – העיתון שמחבר'
מה דעתך בנושא?
0 תגובות
0 דיונים